|
|
עמוד:10
10 נטע שטהל יוצא הדופן, האופן שבו מעוצב הטקסט על גבי הדף, התכנים המגוונים וריבוי הרמיזות והמשמעויות ביצירתו הקנו לו מעמד מיוחד של סופר שיצירתו צופנת סוד ואינה נעתרת לפרשנות חד – ממדית, ולעיתים אף נדמית כקוראת תיגר על האפשרות להעניק לה משמעות יציבה כלשהי . מבחינות רבות, נתפס הטקסט ההופמני כבעל "מעמד על", הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה אסתטית . לתפיסה זו תורמת בוודאי העובדה שהטקסט חורג הן מנורמות ז'אנריות מוכרות ( קשה להכריע אם מדובר בשירה או בפרוזה ) והן מגבולות מוכרים של שפה ומשמעות ( הטקסט מתובל במילים ומשפטים ביידיש, גרמנית, רומנית, הונגרית, ערבית וכו' ) . לכך יש להוסיף כמובן גם את הרמיזות התוכניות והצורניות לכתבי הקודש, לזן בודהיזם ולשירה יפנית . כך מספק הופמן לקורא טקסט שנתפס כאליטיסטי, אולי אף מרוחק, עד שלפרקים נדמה שהוא מבקש להדמות לטקסט דתי . חמקמקותו של הטקסט ההופמני הן מהגדרה יציבה והן מפרשנות זמינה אמנם מקשה על קריאתו, אולם באותה שעה היא גם מספקת מימד דיאלוגי לתהליך הקריאה . למעשה, אחד המאפיינים הבולטים ביצירה הוא היכולת שלה לעורר שיח בין הקורא והטקסט, הקורא והמספר ולעיתים מזומנות בין הקורא והמחבר עצמו . הספר הנוכחי מציע דרכים שונות לפיענוח השיח הזה בניסיון לבחון כיצד מייצר הופמן דיאלוג עם קוראיו ועל אודות מה . העובדה שדיאלוג בין הדמויות עצמן על פי רוב נעדר ביצירות הופכת את שאלת השיח והאמצעים ליצירתו למהותית . בעמודים הבאים אבקש לעמוד אפוא על ההיבטים האסתטיים, התמטיים והסגנוניים ביצירתו של הופמן, מתוך כוונה לאפשר לקורא להתוודע אל מורכבותה ואיכותה ולמקמה בהקשר התרבותי, הפילוסופי והספרותי הרחב של שדה הספרות העברית . טענה שכיחה כלפי הופמן היא שיצירותיו "ממחזרות" זו את זו, כלומר, שאין הבדל משמעותי בין היצירה האחת לאחרת
|
|