|
|
עמוד:9
מחיר השתיקה 9 סיפורים רבים על מה שעברה במחנה ההשמדה : הסלקציות, הרעב, התנאים הסניטריים, ריבוי המסדרים הארוכים בכיכר המסדרים, וגם יחס מפקדת הבלוק היהודייה . זו היתה במחנה כבר מ ‑‑ ,1942 מהאסירות הראשונות שהגיעו מסלובקיה . כדוברת הונגרית, היא הסבירה לאסירות בלוק 17 החדשות במחנה C : "נכנסתן לכאן דרך השער, תצאו דרך הארובות" . לשואה היתה השפעה על ילדותי ועל זו של אחי טומי . אבי היה דאגן לשלומנו, עד כדי חרדתיות . הוא פחד שמא יקרה לי משהו כשהלכתי עם חברותיי להחליק על הקרח . הוא דאג שמא אחי ייפגע בעת שישחק כדורגל עם ילדי הכיתה . כשרציתי ללמוד נגינה על כלי מוזיקלי, הוא טען שיש ללמוד כלי שנישא, כמו אקורדיון, ולא פסנתר, מפני שפסנתר אי אפשר לקחת על הגב במקרה של מלחמה . תמיד הרגשתי שאני צריכה לפצות את הוריי על האובדן הרב ועל התלאות שחוו בשואה . השתדלתי לשמח אותם, ובין השאר חשתי חובה להיות תלמידה מצטיינת . מדי פעם שמעתי בבית את השם "קסטנר" . הוריי דיברו עליו כמי שהפקיר את יהודי העיר קלוז', שבה נולד, וכי הוא, שהיתה לו הזדמנות להציל כמה מיהודי העיר, בחר להציל את העשירים שבהם . הם הזכירו גם שמות אחרים ממנהיגי העיר שברחו ממנה או שניצלו ב"רכבת קסטנר" . נראה שלסבי מצד אמי גם הוצעה האפשרות להיות בין הנבחרים ל"רכבת קסטנר" יחד עם אשתו ושני ילדיו ( אחד מהאחים לייב, מבעלי החנות הסיטונאית שאותה ניהל סבי, היה בין אלה שבחרו מי יהיו ברשימת המועמדים לרכבת ) . סבי לא היה מוכן להשאיר מאחוריו את הוריו הזקנים ואת אחותו עם משפחתה . בהיותו בן 46 הוא נספה במחנה הריכוז מאוטהאוזן . גם בנו בן ה ‑‑ 19 לא שרד את השואה . בהיותי צעירה קראתי סיפורים וספרים על השואה . מסיפורי אמי ומהספרים שקראתי הסקתי מסקנה אחת : הנאצים הגרמנים יכלו לקחת מהיהודים את כל נכסיהם, אבל הם לא יכלו לקחת מהם את
|
|