|
|
עמוד:11
] 11 [ מ ב ו א הקורפוס המחקרי שהחל לצמוח החל משנות השבעים, בעיקר בארצות הברית 4 ובבריטניה, וזכה עם השנים לכותרת “לימודי טלוויזיה" ( Television Studies ) . עוד בשלבים הראשונים של תכנון הטלוויזיה, כאשר היא דומיינה בעיקר כאמצעי תקשורת דו-כיווני דוגמת הטלפון, היא עוררה עניין רב הן באמנות 5 עם הפיכתה לכלי תקשורת של המונים וחדירתה הן בספרות והן במחקר . לבתי המשפחות העניין בה גבר, וחוקרים וחוקרות רבים ביקשו להבין את התופעה, לפענח אותה ובעיקר להזהיר מפניה . הם התקבצו מתחומים רבים — פסיכולוגיה, קרימינולוגיה, מדעי המוח, חינוך, כלכלה וסוציולוגיה — וניגשו לחקור את המדיום בהתנשאות מסוימת כאשר רובם הרגישו צורך להוכיח 6 את נחיתותו וסכנותיו . כך לדוגמה הביקורת האידאולוגית מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט נהגה לראות בטלוויזיה מקשה אחת בעלת מהות ברורה — חיזוק ושכפול האידאולוגיה הקפיטליסטית ( הנצלנית, הלא שוויונית ) , וחולייה במה שהם 7 דבר זה נעשה, לתפיסתם, על ידי יצירת תוכניות כינו “תעשיית התרבות" . משעשעות בעלות מבנים קבועים וצפויים אשר אינן דורשות מן הצופים מאמץ מחשבתי ומשום כך גם אינן מעוררות מחשבות על התנגדות למצב הקיים . במאמר שייחד תאודור אדורנו לטלוויזיה הוא כתב : “רוב רובה של הטלוויזיה כיום מציב מטרה לייצר, או לייצר מחדש, את הפסיביות 8 במילים אחרות, ללא קשר לתוכניהן שלוהנאיביות האינטלקטואליות" . תוכניות הטלוויזיה ולעמדותיהן, נגזר עליהן להצטייר רדודות ואף מסוכנות . מקור מרכזי נוסף להתקפות על הטלוויזיה היה חוקר התקשורת ניל פוסטמן, שתרגום שניים מספריו לעברית — אובדן הילדות ו בידור עד 9 — השפיע במידה רבה על אופני הלימוד של טלוויזיה בישראל ועל מוות השיח אודותיה . פוסטמן טוען בכתביו כי תהיה זו אשליה נאיבית להאמין שהטלוויזיה יכולה להיות מגוונת מכיוון ש"אפילו תכניות יוקרה, אם ברצונן להיות תכניות טלוויזיה טובות, חייבות למקד את תשומת-לבן בהחלפה 10 אחת ההשפעות המזיקות של תרבותבלתי-פוסקת של דימוייהן החזותיים" . הטלוויזיה, טען פוסטמן, נובעת מהיעדר הצורך ללמוד על מנת לצפות בה ( שלא כמו הקריאה שאותה הוא מעלה על נס ) . לפיכך הטלוויזיה, מעצם היותה קלה להבנה, אינה מפרידה יותר בין מבוגרים לילדים, מטשטשת בין הקטגוריות ומובילה למה שהוא מכנה “אובדן הילדות" . אחד המחירים החמורים של מצב זה, פסק פוסטמן, הוא שילדים נחשפים לתכנים שאינם
|
|