|
|
עמוד:14
אורי דורצ ' ין 14 איציק שמלי . נדמה שקל להסביר את הבחירה בשיר זה ובמבצעיו , שכן הוא וגם הם מסמלים כביכול את פניה השונים של החברה והתרבות הישראלית : הגבעטרון הוא שם נרדף ל " ארץ ישראל היפה ", כלומר הישנה , האשכנזית , שרוח " ההתיישבות העובדת " שורה עליה ; איציק שמלי , המעטר את הביצוע בסלסולים קוליים , מסמל את תרומתן של עדות המזרח לתערובת הישראליות ; ואילו סאבלימינל , אשר לא בכדי מוכר בקרב הציבור בכינויו הלועזי ולא בשמו הפרטי , מסמל את ישראל הצעירה שפניה מופנות ואוזניה כרויות לנעשה בעולם . הישראלים שאותם כביכול מייצג סאבלימינל במפגש הסימבולי הזה , אולי להבדיל מאלה שמייצגים הגבעטרון ושמלי , ממקמים את עצמם ביחס לתרבות המכונה גלובלית , שהשפעתה אמריקאית בעיקרה , לא פחות מכפי שהם ממקמים את עצמם ביחס לקטגוריות מקומיות מוכרות . במפגש המוזיקלי הזה מתבלטים כמה וכמה צירי יחס סמליים : ישן לעומת חדש , אשכנזי לעומת מזרחי , שורשי לעומת מיובא , קולקטיבי לעומת אינדיווידואלי — כל אלה כמו מבקשים לומר דבר מה על המגמות המאפיינות את החברה והתרבות בישראל בשנתה השישים . אבל אפשר גם שקוטבי הצירים אינם מסמנים יחסי ניגוד דווקא . " שיר השישים " מתפקד אמנם כמסמן יעיל של צירי הניגוד אבל בו – בזמן קורא לנו לבחון ביתר תשומת לב את מהותו של האובייקט המסומן , קרי את " התרבות הישראלית " . במובן זה מתגלה המוזיקה הישראלית של סאבלימינל , שמלי והגבעטרון גם יחד כניסוח מחדש של סגנונות לא מקומיים : ההיפ – הופ שואב את השראתו מאמריקה , המוזיקה המזרחית מאגן הים 2 היצירה המוזיקלית , התיכון ו " שירי ארץ ישראל " ממזרח אירופה . 2 . לדיון מורחב במוזיקה הישראלית העכשווית ובמקורותיה הסגנוניים ראו ) 2004 ( Regev and Seroussi .
|
|