|
|
עמוד:11
11 דלהי, כבר בוודאי הושאו והפליגו הרחק מן העיר לחיים של עקרות בית וטירחות היומיום האינסופיות, אך בתודעתי הן עדיין בנות עשרים, אולי פחות, שוקדות על לימודיהן במכללה לנשים "מיראנדה קולג'", ובימי ראשון מצטופפות אתי על המיטה הזוגית של בעלי הבית, שהיו פותחים את קופסת הטלוויזיה המגושמת במיוחד בשבילנו, ועורמים לפנינו הררים של בוטנים, פירות וחטיפים . היום כוסות הצ'אי שלי, בתוספת ג'ינג'ר כתוש טרי, נמזגות כבר אל כוסות נייר, ופחות ופחות אל כוסות החרס החד-פעמיות של לפני שני עשורים, ואני, יש להודות על האמת, כבר אינני הזרה שהייתי . עשרים ומשהו שנה חלפו, ודלהי נהפכה עבורי מגיהנום לגן עדן . כאשר הגעתי אליה לראשונה לא ידעתי, לא יכולתי לדעת, עד כמה העיר הזו - הקשה והצייקנית, עיר של הגירת ענק של פליטים שאיבדו כל שהיה להם בעקבות חלוקת הודו הבריטית בשנת 1947 לשתי מדינות, הודו ופקיסטן, עיר של מהגרי עבודה מכפרים מוכי עוני, אבטלה, רעב ומגיפות, עיר של טראומות אישיות וקולקטיביות - תהיה לחלק ממני ; תרחיב ותשייף את נפשי, תשנה את התנהלותי ובתמורה תאפשר לי את המתנה הנעלה ביותר : לטעום, ולו לרגעים, את טעמם של חיים המתנהלים הרחק מעבר לאזורי הנוחות שלי . בעיר הזו למדתי ללכת מחדש, למדתי לעצום את עיניי ולפקוח אותן . כשנחתתי בהודו בפער הראשונה, לקראת ערב, בחום ובלחות הלא יאומנו של תחילת אוגוסט, לא תיארתי לעצמי שאוכל ללכת בה כאחד האדם . השמים הלכו והחשיכו - והחוץ המה . רבבות אנשים גדשו את הרחובות, זרותי מניעה אותם לפנות אליי ללא הרף, לדרוש ממני תגובות, להציע לי הצעות מגונות יותר ומהוגנות פחות, לנסות להביא אותי לרכוש כל דבר, מבורג ועד שרוך נעל . בקושי יכולתי לזוז . שיטוט והתבוננות שקטה היו מעבר לכל השגה . תבשילים בעבעו בעצבנות בסירי ברזל מעל אש חיה, שלהבותיה נישאו אל על וליחכו
|
|