|
|
עמוד:10
10 הבאים ) ; במסועים המיותמים, החורקים תמיד ; בקרקוש האותיות המתחלפות בשילוט השחור-לבן המודולרי ; בריחות הליזול בחדרי השירותים ובטבליות הלבנות נגד חרקים שתמיד השתכשכו ללא תוחלת בכיורים . אני זוכרת את עובדות הניקיון שהיו ממהרות אחריי, למרבה מבוכתי, בלהיטות שירותית שמישהו כנראה נטע בהן כלפי הזרים שזה עתה נחתו, עד שהייתי טורקת בפניהן את דלת התא, נכלמת וחסרת אונים . אני זוכרת את הדרכים המאובקות משדה התעופה אל העיר, שבשוליהן משתופפים בלא נוע, ימים כלילות, גברים ונשים כרוכים בצעיפים, שמראם ליווה אותי עוד הרבה אחרי שאורות העיר התרחקו ונבלעו בקול המיית נסיקתו המחושבת, המדרונית, של המטוס הצובר גובה . למעלה מעשרים שנה אני יוצאת ובאה מדלהי . העיר שלי, ביתי השני . חיים שלמים אני מותירה מאחוריי בכל שיבה . הדרכים המאובקות היו לאוטוסטרדות, כבישים עיליים נמתחו מעל מבואות העיר ובתוכה, קניונים ומרכזי מסחר נבנו לצד הדרכים ובסמוך למבוכי הסמטאות . שכונות חדשות מצטופפות כעת לצד הישנות, ומגדלים ממריאים אל האוויר במקומות שבהם היו, עד ממש לא מזמן, שטחים פתוחים וחורשות . תהליכים עירוניים וחברתיים מקיפים אירעו בעיר הענק ובהודו בכלל בעשורים האחרונים, חלקם ניכר במראות האגביים- לכאורה של היומיום, כמו הפרות, הקבצנים והרוכלים שסולקו חלקית בניסיונות לשוות לעיר מראה מכובד יותר לעיניים זרות ומקומיות לקראת משחקי חבר העמים הבריטי ב- 2001 . היו שחזרו מאז, והיו שנבלעו אל האין . מה קרה לאשה נטולת הגיל, כולה עור ועצמות, שהיתה מוטלת דוממת, ראשה שמוט וקערת נדבות לצדה, בפתח המנהרה המובילה אל מבוך המעברים התת-קרקעיים שמתחת לקונאט פלייס בגלי החום הלוהטים של תחילת אפריל 1996 ? ארבע הסטודנטיות שחיו אתי בדירה באותה שנה, באזור האדסון ליין בשכונה הקולוניאלית סיוויל ליינס, סמוך לקמפוס הצפוני של אוניברסיטת
|
|