|
|
עמוד:14
14 ישראל המאירי היום פונה לערוב . בבית – המזון אין איש . נפתחת הדלת ועל המפתן צועד אברך כבן עשרים ושש, דל – קומה, מגושם, בעל – בשר, לחייו ושפתיו עבות, תאותניות, מלאות חריצים [ . . . ] . 1 הוראות הבמה של ברנר מקנות ייחוד למעמד, שמבחינת מוסכמות הדרמה אין בו כאמור כל ייחוד : אף שהבמה מייצגת חלל פנימי עירוני, שקיעת היום מודגשת ממש כאילו היה החלל חשוף לטבע ; אף שמדובר בבית מגורים שהוא גם מסעדה, הבמה ריקה, כאילו הלכו כולם לישון, או כאילו המערכה כבר הגיעה לסיומה . ואכן, התחושה שמתעוררת היא של סיום ושל ציפייה דרוכה, אולי לאיזו התחלה חדשה . באמצעות כלי הביטוי הבסיסיים של התיאטרון - עיצוב חלל הבמה, תאורה, ליהוק - הופך המפגש עם האדם הניצב על הסף למעין גילוי . אפשר להוסיף ולומר : גילוי האחר . טרם כניסתו של אותו אברך צעיר, אליהו שמו, נזכרו כאמור כמה מתכונותיו, המעידות באופן כללי על אחרוּת : נוודות, זרות, קדרות עמוקה בצד נדיבות ללא גבול . ואולם רגע הכניסה, המפגש הבלתי אמצעי עם הדמות, הוא שמאפשר את גילויה כאחר, בהעירו בנו תחושות מורכבות של תהייה ופליאה ואף אי – נוחות ; הכבדות, הפנים החידתיים, ובניגוד לכניסת הדמויות האחרות - היותו "צועד על המפתן", כלומר לא ממש נכנס, שרוי, לצמיתות אולי, באיזה אזור ביניים מטריד . נתונים אלה אפוא מבדלים ומייחדים את המעמד התיאטרוני של כניסת דמות חדשה לבמה, אשר כשלעצמו, כאמור, אינו אלא עניין שבשגרה . ולא רק שגרה תיאטרונית : אירוע מעין זה הלוא מתרחש פעמים רבות במציאות . מישהו שלא הכרנו מגיע, מבקר, נכנס לחוג מבטנו . נחוצה התכוונות מיוחדת כדי לראות במפגש יומיומי שכזה משהו חד – פעמי . ואולם מפגש עם דמות בימתית, חרף המידיות והחיוניות המוענקות לו לפעמים בתיאטרון, הוא בכל זאת אירוע מחושב ומתוכנן . המחשבה או ההתכוונות שמאחורי האירוע הקטן
|
|