|
|
עמוד:10
10 ישראל המאירי בדרמה העברית, מזווית המאפשרת ללכוד בה את מלאכת הדמיון, המארג הרגשי והחושי החד – פעמי, ובו בזמן את עבודת המחשבה . זהו אם כן הדחף המוביל את הספר הזה . ואולם מובן שלא די היה באותו רצון או דחף בסיסי כדי לייצר התבוננות מאיזו זווית ייחודית . לשם כך נחוץ היה ניתוב, הכוון של המבט המשוטט . את זה סיפק לי המפגש עם הגות האחר, ובפרט עם זו של עמנואל לוינס . ראשיתו של המפגש הממושך בפגישה רגעית שהתרחשה בשעה שתרתי אחר עיקרון מנחה עבור עבודת הדוקטורט שלי ( ואולי לא רק עבורה ) . הפגישה אירעה במרתפי אוניברסיטת חיפה ; באחד המחסנים שבסמוך למגרש החניה התת – קרקעי נהגו לערוך מכירה של ספרים מעודפי ספריית האוניברסיטה . בפתח המחסן פגשתי בציפורה כגן, המרצה הוותיקה, רחבת ומרחיבת האופקים, אוחזת בספר ; לא, לא של עמנואל לוינס עצמו, שאז, בסוף שנות ה – ,90 כמעט לא תורגם ואף לא "יובא" עדיין ארצה, אלא בספרו של זאב לוי, האחר והאחריות , הספר הראשון שנכתב על לוינס בעברית . ציפורה חשבה שעליי לקרוא את הספר הזה . מיהרתי ורכשתי את העותק הנוסף שנותר שם - והתחלתי לקרוא . שם, במרתף המחניק, החל המסע עם ובעקבות האחר . עתה, משהגיע המסע אל תכליתו - ואולי מוטב לראות בספר זה רק תחנה נוספת במסע - לכבוד ולעונג הוא לי להודות למי שסייעו בהגעה לתכלית או לתחנה הזאת . ראשית, לאברהם עוז, המנחה של עבודת הדוקטורט שהספר מבוסס עליה בקוויו הכלליים . לקווים אלה נוספו היבטים של האחר, של המיתוס והשיח הדרמתי והתיאטרוני, שהרחיבו את זווית ההתבוננות, ואף כמה מושאי התבוננות : המחזות חברון ( שעלה על קרשי הבמה בשנת 2007 ) ו פונדק הרוחות , שהעיסוק בו הבשיל רק במאוחר לפרק נוסף בספר . נעזרתי רבות באנשי החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, שם אני מלמד, ובייחוד בגבריאל צורן, חיה
|
|