|
|
עמוד:12
אבי שחף 12 הייחודיות של כל סיפור, עוררו בי השראה ותשוקה לכתוב משהו בסגנון דומה על נושא שמעניין אותי במיוחד . לא התקשיתי לזהות את הנושא שעליו ארצה לכתוב, אבל התלבטתי באיזו סוגה לכתוב עליו . האם להביא את הסיפורים שאשמע כמעט בלי מעורבות אישית שלי, ולהסתפק באוסף גולמי של סיפורים, או לפתח את הסיפורים למחקר נרטיבי על כבוד האדם, שיכלול ניתוח של הסיפורים והעלאת תובנות ? השתתפותי בקבוצת מחקר נרטיבי במכון מופ"ת בחמש השנים האחרונות, בהנחייתה של ד"ר גבריאלה ספקטור מרזל, וההשראה שהמפגשים האלה עוררו בי הובילו אותי לבחור בכיוון המחקרי . החלטתי לנתח את הסיפורים בכלים נרטיביים . האמנתי שניתוח נרטיבי יעניק עומק רב יותר לספר לעומת האפשרות האחרת ‑ הצגתם בצורה גולמית ללא ניתוח . הערכתי שלפניי הזדמנות ללקט חוויות אישיות של כבוד ושל חוסר כבוד בארגון מורכב ומרתק, שחיבור לערכים אנושיים שוכן עמוק בדנ"א שלו . בכל המפגשים שלי עם מרואיינים זכרתי שהם מספרים סיפורים אישיים שמתרחשים בהקשר ארגוני . סיפורי הכבוד אינם מנותקים מהתרבות הארגונית של בית הספר שבו הם מתרחשים . משום כך היה לי חשוב לפגוש מרואיינים מבתי ספר שונים : יסודיים, חטיבות ביניים, חטיבות עליונות, יהודים וערבים, גדולים וקטנים, כאלה ששוכנים בלב ערים גדולות ואחרים שפועלים ביישובים קטנים ומבודדים . זה היה כדור שלג מתגלגל שזרמתי איתו בד בבד עם שמירה על שני עקרונות : הסיפורים שסופרו התרחשו בבתי ספר, והבחירה לספר אותם נבעה ממוטיבציה אישית של המרואיינים . המפגש עם המרואיינים לאורך קצת למעלה משנה שוטטתי בין בתי ספר, בתים פרטיים, בתי קפה וסלון דירתי הפרטית ואספתי סיפור לסיפור דרך נקודת המבט של ארבעה בעלי תפקידים מרכזיים שמצויים בכל בית ספר : מנהלות
|
|