|
|
עמוד:8
לעשות שיר משיר | 8 | בעשייה הבוגדנית הזאת . לא אכנס לשאלות פסיכולוגיות כגון מדוע העדפתי לתרגם שירים במקום לכתוב שירים משלי, ורק זאת אומר : מתוך הבחירה בתרגום הגעתי למסקנה — או אם תרצו לאשליה — שתרגום שיר אינו בגדר כלי שני ושהפער בין שיר מקורי לשיר מתורגם אינו מוחלט . קראתי לשיר המתורגם שיר על שיר . אמרתי לעצמי שכשם ששיר מקורי מדבר על אהבה או שקיעת החמה או פריחת הדובדבן, כך השיר המתורגם מדבר על שיר . וכשם שהשיר המקורי מוגבל בהכרח גם על ידי מוסכמות השירה בזמנו וגם על ידי עצם נושאו, כך השיר המתורגם מוגבל על ידי השיר המקורי . אין ספק שמתרגמים שהם עצמם משוררים מקוריים יחלקו על תפיסה זו שלי . הם יאמרו מן הסתם שחוויית הכתיבה המקורית שונה בתכלית השינוי ממלאכת התרגום, ובתור מתרגם גרֵדא איני אלא מכפר על אוזלת ידי כשאני מעמיד שיר ותרגום על אותה רמה . אבל כשאני טוען שתרגום שיר הוא "שיר על שיר" אין כוונתי למחוק את ההבדל בין היוצר המקורי ובין המתרגם . כוונתי לומר ששיר מתורגם שאינו נשמע כשיר עצמאי, אלא כל כולו מעיד על תלותו במקור, הוא כישלון . בכך אני מתייצב כמדומה במחנה של נאמני הקבילות ( acceptability ) לעומת מחנה נאמני האדקווטיות — שני הקטבים שתורת התרגום מרבה לדון בהם . מצד אחד, תרגום המבקש להטמיע את הטקסט הזר בתרבות של שפת התרגום כדי "להתקבל" על דעת קהל הקוראים, ומצד שני תרגום המבקש לקרב את שפת התרגום לתרבות המקור ולשונו, גם על חשבון תרבות לשון התרגום והקונבנציות שלה . כדי להדגים את הקבילות בקיצוניותה די שנזכיר את המקרה הידוע של רומיאו וג'ולייט השקספיריים, שהפכו בתרגומו העברי של יצחק אדוארד זלקינסון בן תקופת ההשכלה לרם ויעל . האוהבים האליזבתניים נתלשו מן ההקשר הזר ונשתלו, כדי לסבר את אוזנו של הקורא העברי, בהוויה יהודית . את המגמה
|
|