|
|
עמוד:11
1111 מאז שאני זוכר את עצמי, רציתי להרגיש שייך . הרצון הזה הגיע איתי לישראל מלידס, עיר הולדתי, והיה חלק ממני שנים קודם לכן . כשעברתי מאנגליה לישראל הייתי בן שמונה . הבית היה מלא ארגזים ממוספרים ועליהם רשימות תכולה מדויקות . בחוץ חנתה משאית - מכולה ענקית, שעליה העמיסו את כל רכושנו כמו במשחק לגו . כשהפועלים סיימו לארגן את הארגזים, המשאית המלאה התרחקה במורד הרחוב, והבית הגדול והמאובזר לעייפה שבו התגוררתי כל חיי היה לראשונה ריק . שכבנו על מזרנים, צעקנו אל הקירות שהחזירו לנו הד והתרגשנו כמו ילדים במחנה קיץ . למוחרת, עם אור ראשון, יצאנו בשיירה ארוכה לנמל התעופה של מנצ'סטר . דודים ודודות, סבים וסבתות ליוו אותנו, חלקם עגמומיים וחלקם זועפים . מבחינתם, דעתם של הוריי השתבשה עליהם לחלוטין . מה פתאום לקחת את הילדים ולעלות לישראל ? הרי אפשר להיות ציוֹנים גם באנגליה . אני לעומתם הייתי נרגש מאוד . במשך לא מעט ימים הייתי סלב מקומי . כל הילדים בקהילה דיברו עלינו, על המשפחה שהחליטה לעשות עלייה . איני זוכר אם לפני כן הייתי ילד מקובל, אך תמונה אחת חרותה בזיכרוני היטב : אני עומד ליד שולחן המורה, אוחז בידי אלבום שהכינו לי חבריי לכיתה ובו תמונות ומכתבי פרידה, והמורה מרעיפה עליי שבחים שלא שמעתי ממנה מעולם . היא אמרה שאחסר להם, ושאני ילד מדהים . אני ? התמונה הבאה שאני זוכר היא מנמל התעופה . משפחתי ואני עומדים בין החבלים בתור לבידוק ביטחוני, לפני העלייה למטוס אל על . זהו, צריך להיפרד . אימי מסתכלת על אחיה, והדמעות מתחילות לזלוג . זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את אימי פורצת בבכי . איש לא הכין אותי לכך, הייתי רגיל לאימא חזקה, שמנהלת את הבית ואותנו מבלי להתעכב יותר מדי על רגשות . תוך שניות דמעותיי זלגו מעצמן . עד היום שקי הדמעות שלי ושל אימי מחוברים אלו לאלו ומשפיעים אלו על אלו . בעודי מוצף אדרנלין מההרפתקה שאיש לא בדק איתי אם ברצוני לצאת אליה, שאל אותי פקיד ההגירה : "באיזה שם תרצה להיקרא בישראל ? " לא הבנתי את שאלתו . כשנולדתי, השם שניתן לי היה הווארד איאן מנינג – למה שארצה שם אחר ? "אני הווארד," סיננתי בשקט . הפקיד עיקם את פרצופו ורשם בטעות : הוורד . לא דמיינתי אז שהשם שלי יגרור גלי צחוק בכל פעם שהמורה תקריא את רשימת שמות התלמידים בתחילת השיעור, יוביל לתקריות מביכות ולנצח יקעקע את זרותי . למרות כל ניסיונותיי לטשטש את המבטא האנגלי שלי, מייד כשקלטו את שמי אמרו לי : "באמת שומעים שאתה לא מכאן . " מנמל התעופה במנצ‘סטר - לשייכות
|
לימן, יהודה
|