|
עמוד:10
חדוה ישכר 10 אם כן, מה הלאה ? שאלו את עצמם הנוכחים בפגישה . היכן עומד השמאל העקבי אחרי ההינתקות ? התחושה הכללית הייתה שההינתקות הציבה את ארגוני השלום מחוץ לשיח הציבורי, ושקבוצות רחבות בציבור תופסות את השמאל העקבי כחלק ממארג הכיבוש שאותו הוא מנסה לשכוח . אחד הנוכחים אמר ש"נעשינו מומחים בכל מה שנוגע לכיבוש . מה אנחנו מתכוונים לעשות עכשיו עם הידע שלנו ? " ; אחר הוסיף שרעיונות שנהגו בשמאל הרדיקלי, כגון שתי מדינות לשני העמים או פינוי התנחלויות וסיום הכיבוש ואפילו שיח הנכבה הנתפס כאיום ממשי על הרעיון הציוני, כמו גם רעיונות בדבר חלוקת ירושלים — כל אלה הועלו כבר לדיון הציבורי, אם כי הפער בין מה שאנשים מצהירים עליו ובין דפוסי הצבעתם נותר כשהיה ועובדה היא שהשמאל הולך ומצטמק . נציגת נשים בשחור ביקשה להזכיר שתודעת הכיבוש חלחלה לציבור ממשמרות התנועה שקראו בהתמדה "די לכיבוש ! ", והאקטיביסט הוותיק קטע אותה בשאלה "דווקא נשים בשחור ? " . בחדר לא הורגשה שום שמחה לאיד, אף לא השתבחות עצמית, אלא הכרה עמוקה בכך שתפקידו ההיסטורי של השמאל העקבי טרם הסתיים . עם זאת היה ברור שההוויה מחייבת את השמאל לחשיבה מחודשת על חזונו ועל המונחים המגדירים אותו . עמדה אופוזיציונית מצריכה התבוננות עצמית מתמדת לשם הגנה על התודעה, הנוטה לכבול את עצמה ב"צדקת דרך" מאובנת הפוגעת ביעילות הפוליטית . "הבעיה שלנו", אמר האקטיביסט המנוסה, "שבשגרת הפעילות כל ארגון שקוע עמוק בעבודה המיוחדת שלו ואינו מוצא זמן להתפנות לרגע של מחשבה, וכשאנחנו מתאספים יחד אנחנו מתנהגים כמו עדר של חתולים" . "רדיקלים חופשיים", חידד חברו, ומיד הוסיף ש"הפעם עלינו להתאחד סביב תשובה מוסכמת לשאלה איך להחדיר את קולנו לשיח הפוליטי הישראלי ? ", כלומר כיצד להשפיע בלי לאבד את קולנו המיוחד . במילים אחרות : מדוע אנחנו מתקשים לשווק את עצמנו לציבור בישראל ? ואם הקושי
|
|