|
|
עמוד:14
14 ורד בר נכון, מבלי שנפחד יותר מדי . כאשר הם "מדברים" האחד עם השני הם יוצרים משא ומתן פורה שמגיע לאיזון . כאשר בקרת הפחד ובקרת הסכנה "משוחחים" אחד עם השני בתוכי - אין פיצול . שניהם חלקים חיוניים בתוך השלם . לעומת זאת, במצב של פיצול אחד מן החלקים מסלק את השני מהתודעה, לא מדבר איתו ולא נעזר בו . כאשר בקרת הסכנה מסלקת את בקרת הפחד מן התמונה ההתמודדות עם הסכנה היא מושלמת אבל העולם הופך להיות מפחיד, רודפני ומדכא . עכשיו נניח שבקרת הפחד, זאת שסולקה מן התמונה, משתלטת השתלטות גומלין . במצב זה הכחשת הפחדים עלולה לגרום להתנהגות שאננה . שפת ים הומה, משחקי כדורגל וחתונות צוהלות מייצגים את ניצחונה של בקרת הפחד . עתה בואו נתאר לעצמנו כי כל חלק בפיצול מיוצג על ידי אדם או אנשים בארגון או בחברה הישראלית . כל גוף כזה מנסה לקדם את אמונתו ולהעניק לה את ההובלה . הפיצול עלול לקבל משמעות ארגונית, ואם לא יתכנס למשא ומתן ולפתרון שנותן ביטוי לתרומתה של כל עמדה, הארגון כולו עלול להינזק . לדוגמה, במשבר הקורונה דורשים אנשי הרפואה הסגר שמונע הידבקות . אנשי הכלכלה דורשים חזרה לשגרה . השיח בין הגישות מאפשר להגדיר מינימום של כללי הימנעות מהדבקה ומאפשר חזרה, חלקית בלבד, של התנהלות כלכלית ומסחרית שגרתית . נשים לב למעבר בין פיצול תוך-אישי לפיצול ארגוני . מעבר זה חיוני לשימוש במונח הדיסוציאציה, והוא מבוסס על ההנחה, המקובלת כיום במקצועות הייעוץ, לפיה ההתרחשות התוך-אישית מקבילה להתרחשות שבין אנשים, בין מחלקות בארגון ואף בין חלקים בחברה . אני רוצה להביא את תקציר סיפורו של המונח דיסוציאציה, מרגע שנוסח לראשונה כדי לתאר תופעות היסטריות, ועד ימינו, שבהם הדיסוציאציה מתארת גם מציאות שכיחה ונורמלית . נתחיל
|
|