|
|
עמוד:14
רות אמיר 14 קבוצת הרוב הוא הגדול ביותר : התימנים הם ה"אחר" כקבוצה אתנית בקרב האשכנזים והמזרחים גם יחד, קורבנות הקרנות הגזזת הם "אחרים" מתוקף היותם מהגרים ומזרחים, ואזרחי ישראל הפלסטינים הם "אחרים" לקולקטיב הישראלי – יהודי . היחס אל ניצולי השואה, לעומת זאת, מורכב בהרבה . בשנותיה הראשונות של המדינה היו הניצולים "אחרים" בשל היותם קורבנות, "אודים 34 אימוצם של קורבנות השואה מוצלים מאש" וניגוד לאתוס של ה"צבר" . אל לב החברה הישראלית גבר עם שקיעתו של האתוס הקולקטיביסטי וככל שהתבססה בה הפוליטיקה של הקורבנוּת ושל הרחמים . שיקול מהותי נוסף מאחורי בחירת המקרים למחקר הוא מגוון האסטרטגיות של הניסיונות לתיקון העוולות . המקרים הנדונים כאן מדגימים את מגוון האסטרטגיות המוכרות של תיקון עוולות : חקיקה, תביעות משפטיות, עתירות לבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק וכן ועדות חקירה לסוגיהן . בחירת האסטרטגיה לתיקון עוולות אינה עניין שיש בו מן האקראיות כלל ועיקר ; לבחירה זו חשיבות מכרעת בהגדרת גבולות העוולה, תחולתה, מעמדם של הקורבנות ומידת מעורבותם והשתתפותם בתיקון, ולבסוף, בטווח התרופות והסעדים המוצעים . בחירת האסטרטגיה משקפת גם את יחסי העוצמה ואת גודל המרחק החברתי בין הקבוצה הנפגעת לתוקפן . אמנם תהליכי תיקון עוולות היסטוריות קוראים תיגר על הנרטיב הרשמי ועל הזיכרון הקולקטיבי הרשמי, אבל לעתים קרובות, וכפי שנראה בפרקים הבאים, המנגנונים של תיקון עוולות היסטוריות, ובכללם גם אלו המכוננים בתום לב כדי לתקן את העוול, הם בעצמם מדירים . טיעונים עיקריים קורבנוּת היא עֶמדה ביחסי עוצמה אשר שחקן ) פרטי או קולקטיבי ( יכול להיקלע אליה בעל כורחו או לבחור בה בעצמו . הקולקטיב הישראלי – יהודי כונן את עצמו כקהילה של קורבנות . בעודה נמצאת בעיצומו של תהליך מתמשך של תיקון עוולות כצד הקורבן, ישראל דבקה בקורבנוּתה כהצדקה לעשיית עוולות . היא אינה מכירה בתפקידה כתוקפן ביחס לאחרים מבפנים, אלו המשתייכים לקולקטיב הישראלי – יהודי ואלו הנמצאים מחוצה לו . התגובה הישראלית הרשמית לתביעות לתיקון עוולות היסטוריות שנעשו על ידי ממשלות ישראל וגופים שפעלו מטעמה מאופיינת בבלבול ובמבוכה . כאשר ישראל נאלצת לבסוף להודות בעובדות המקרה, היא נמנעת מלהכיר באחריותה לעוולות
|
|