|
|
עמוד:12
שמעון שירי 12 נראה שהקושי בבניית מודל תיאורטי מקיף של תופעת הכאב המתמשך נובע משתי סיבות . אחת מהן היא הקושי של החוקרים לחרוג מעבר לפרספקטיבה של תחום התמחותם . גיבוש צוותים רב – תחומיים לטיפול במרפאות הכאב הביא על פי רוב להישגים בטיפול בחולים הסובלים מכאב כרוני . עם זאת נראה ששיתוף הפעולה המחקרי בין צוותים מדיסציפלינות שונות עדיין אינו מתקיים בנפח ובאיכות מספקים . אולם נדמה שהסיבה המרכזית לקושי בהבנה של חוויית הכאב היא עמוקה יותר ונובעת מכך שתופעה זו נוגעת בשני תחומים : התחום הפיזי , הגופני , שניתן לתצפית ולמדידה אובייקטיביים , והתחום הנפשי הסובייקטיבי , שאינו ניתן לצפייה ולמדידה אובייקטיבית . כך גם היחס בין התהליכים הפיזיולוגיים הגורמים לכאב לבין חוויית הכאב . ניתן למדוד ולתעד באופן אובייקטיבי ומהימן את המרכיבים הפיזיולוגיים אך לא את החוויה עצמה . שני אירועים מהווים אבני דרך בהתפתחות הגישות הביו – פסיכו – סוציאליות , שמעמדן כיום הוא המרכזי ביותר בהתמודדות עם הכאב הכרוני ובטיפול בו . האירוע הראשון הוא פיתוחה של תיאוריית השַעַר של מלזק ווול , שהדגישה לראשונה את חשיבותם של גורמים פסיכולוגיים לצד גורמים פיזיולוגיים בהבנת הכאב . האירוע השני היה פרסומו של מאמר מאת ג ' ורג ' אנג ' ל ) Engel ( בכתב העת Science בשנת 1977 על הצורך במודל רפואי חדש כאתגר למדעי הביו – רפואה . אנג ' ל טען שהמודלים הקיימים של מחלות התמקדו בעיקר בהסברים מולקולריים – ביולוגיים והתעלמו מגורמים חברתיים , פסיכולוגיים והתנהגותיים . התעלמות זו פגמה ביכולת של המודלים המסורתיים להסביר מחלות שונות ולהתמודד עמן . המודל הביו – פסיכו – סוציאלי שהוא הציע חבק אפוא את כל המרכיבים הללו על מנת להסביר תהליכים של היווצרות מחלות והתמודדות עמן .
|
|