|
|
עמוד:10
אורי רוסט 10 סוגיה נוספת היא בעיית "האליטיזם" של המקורות : עד מלחמת העולם הראשונה היה דימוי הערבי, מלבד זה המצרי, דימוי שנוצר על ידי אליטה ייחודית ) הסופרים – הנוסעים ( , ולכן שימוש במקורות אלה היה מספק . אולם בתקופת המלחמה התרחב המגע בין בריטים לערבים באופן משמעותי, ולכן שאלות על אודות דימוי הערבי בעיתונות הבריטית ודימוי הערבי בעיני החיילים הבריטים ) שהביא לוולגריזציה שלו ( הנן חיוניות על מנת שלא להגביל את שאלת דימוי הערבי לעמדתם של אישים בודדים . התרשמויותיהם של החיילים ששירתו במזרח התיכון זכו לביטוי, כבר במהלך המלחמה, הן בעיתונות הבריטית והן בספרות המלחמה, ולסוג כזה של כתיבה הייתה השפעה בבריטניה לא פחות מאשר לספרי המסעות . חלק לא מבוטל מהדימויים שרווחו אצל הבריטים בתקופה שבה עוסק הספר שרדו גם בדורות הבאים, וחלקם חדרו גם לעולם המושגים הישראלי . באופן הזה נהגו גם מנהיגים ישראליים, דוגמת דוד בן גוריון, להאשים את מעמד "האפנדים" הפלסטינים בהסתת המוני הפלאחים, שדווקא מפיקים תועלת מבואם של הציונים לארץ ישראל, ובכך חזרו על עמדות דומות שהביעו בריטים רבים במצרים וגם בארצות ערביות אחרות ביחס לחתרנות "האפנדים" . מנהיגי התנועות הלאומיות באוריינט, אשר באו בדרך כלל ממעמד זה, הואשמו תכופות בשימוש בדמגוגיה "מזרחית" המהלכת קסם על אוכלוסיית האזור הבורה והנוטה להתפתות לנוכח תעמולה והפצת שמועות . גם לתפיסה הבריטית בדבר "תרבות השקר" המאפיינת את הערבים, שיוחסה לעתים גם לאופייה של השפה הערבית המליצית והציורית, ניתן למצוא המשכיות בישראל, בייחוד בתקופת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים שבה הזלזול בתרבות וב"אופי הערבי" לא נשאר ברובד העממי בלבד . טיעונים כאלה הופיעו למשל כבר
|
|