|
|
עמוד:12
פתח דבר 12 בחלק הראשון של הספר אציג את הסיבות והנסיבות שבעטיין השתנתה מלאכת התרגום בעת המודרנית והתקבעה כמלאכה אינדיבידואלית הנעדרת דיאלוג והדדיות . אתחקה אחר התהליך באמצעות שני קרעים אפיסטמולוגיים שהביאו לכיווץ מפעל התרגום ולתמורה במבנה הסוציולוגי שלו ; התרגום הפך לפעולה המתבצעת במרחב הפרטי, בדגם של מתרגם אחד, גרסה אחת ושפה אחת . הקרע הראשון הסתמן במערב באמצע המאה החמש-עשרה, עם צמיחת המסורת הניאו-קלאסית . רגע זה היווה נקודת אי-רציפות היסטורית, שממנה הומר בהדרגה התרגום לפעולה אינדיבידואלית המאורגנת סביב האוטוגרפיה של "שם המתרגם" . על הרציונל לקרע הזה ניתן ללמוד ממניפסט יוצא דופן לזמנו שפרסם בשנת 6 1426 לאונרדו בְּרוּנִי, המזכיר הפוליטי של פירנצה, שהיה מתרגם והיסטוריון . ברוני הגדיר לראשונה את התרגום כמלאכה אינדיבידואלית של תרגום חופשי ( במקום תרגום מילולי ) שנועד לקוראים מונוגלוטיים ( חד-לשוניים ) ומבוסס על עקרון ההאחדה : האחדה של שפות שונות לשפה אחת, האחדה לקסיקלית בתוך שפת היעד, והאחדה של ריבוי הגרסאות לגרסה אחת, אשר מחליפה את המקור . המודל של מתרגם יחיד לקוראים מונוגלוטיים צמח במקביל להתעוררותם של רעיונות אינדיבידואליסטיים בתקופת הרנסנס ואחר כך בעידן הנאורות, ובד בבד עם האחדתה של הלשון הלאומית ומיגור ה"סכנה" שבריבוי שפות ודיאלקטים . במאה השמונה-עשרה כבר היה אפשר למצוא את האוטוגרפיה של המתרגם, כקריטריון קוהרנטי מאחד, מתנוססת על עמודי הכריכה לצד זו של המחבר . המהפכה הפילולוגית, שהגיעה לשיאה במאה התשע-עשרה, באה לידי ביטוי בתרגום חופשי ו"מביית" . בדגם זה נאמנותם של המתרגמים הייתה נתונה לשפה הלאומית ולהביטוס שלה ; התרגומים היו בבחינת בליעה של טקסטים קלאסיים אל תוך הלשון הלאומית וכתיבתם מחדש בלשון אידיומטית וקולחת . המודל האינדיבידואלי-לאומי לא התערער גם לנוכח המחלוקות על איכות התרגומים, מחלוקות אשר נכלאו בשיח פילולוגי ולינגוויסטי המבוסס על אנטינומיות כמו "מקור" מול "יעד", "דיוק" מול "רשלנות", "אדקווטיות" מול "אקוויוולנטיות" וכיוצא באלה . המושגים ששימשו את המודל הזה — נאמנות, מהימנות, אקוויוולנטיות — טומנים בחובם הנחות יסוד בדבר יציבות טקסטואלית ( הן של טקסט המקור והן של הטקסט המתורגם ) ומסגרת התרגום . הנחות אלו רלוונטיות בעיקר כאשר מדובר בתרגום עבור קוראים מונוגלוטיים, אולם הן בעייתיות בסיטואציות דו-לאומיות, שבהן אעסוק בחלק השני של הספר . הקרע האפיסטמולוגי השני הוא זה שבין המסורת האוראלית והמסורת הטקסטואלית . הוא הופיע לראשונה בסוף ימי הביניים, התעצם עם מהפכת 6 . Bruni, “The Right Way to Translate”
|
|