|
|
עמוד:14
14 המינוטאור הגלובלי להרחבת השליטה של ההון בכלכלה ובחברה על ידי התנהלות משברית והפרה מתמדת של יציבותן . הניאו-ליברליזם מקצין את הסתירה הפנימית הגלומה בהגיון אי-הסדר המאפיין את הקפיטליזם : הרחבת הפער הכלכלי ושחיקת הביטחון החברתי מדרדרים חלקים הולכים וגדלים של האוכלוסייה לשורות "המעמד הפגיע" — הפריקריאט — שהחמרת מצבו הכלכלי מחוללת משברים כלכליים חוזרים, המערערים את הדמוקרטיה וסוללים את הדרך לפופוליזם ולניאו-פאשיזם . ואולם, במובן אחד, עקרוני, יש ניגוד בולט בין הלבירינת והניאו- ליברליזם : קורבנות המינוטאור אולצו להיכנס למבוך שהוביל לאובדנם ; בעוד קורבנות ההון, לעומתם, עושים זאת מרצון, לאחר שהולכו שולל אחר ההיגיון הקפיטליסטי . אשליית התחרות ההוגנת והסיכוי השווה, שמפיץ הקפיטליזם, מערפלת את הנישול והאי-שוויון שאותם מחולל בהכרח השוק . הניאו-ליברליזם מפתה את קורבנותיו להתמכר למקסם השווא של השוק, וככל שהם מתמסרים לו, כן הוא מעקר את יכולתם להתנגד למנגנוניו, ומחריף בהתמדה את נישולם . כדי לשרוד, מפתחים מנושלי הניאו-ליברליזם מעין תסמונת שטוקהולם : הם מאמצים את הנחותיו של השוק והופכים לקורבנות מרצון של הקפיטליזם . כך, למשל, הפרטת שוק העבודה מייצרת שלל צורות של העסקה פוגענית — עובדי קבלן, עובדי חברות כוח-אדם, עובדים שעתיים ועוד — המשכפלות את הוויית הניצול וחוסר הביטחון התעסוקתי של הפרילנסרים ; ואלה בתורם נאלצים להסתגל לכללי המשחק של השוק, ומפתחים תודעה כוזבת של "יזמים" ; ההופכת את נישולם לפרי של כישלון אישי, ולא של עיוות מערכתי ; וכשל תפיסתי זה מכונן את הניאו-ליברליזם כ"מצב טבעי" חסין מביקורת, המעקר את יכולת ההתנגדות של קורבנותיו למנגנוני ההרס שלו . לפי ורופאקיס, מאז שנות השבעים הפך הניאו-ליברליזם לאידיאולוגיה ההגמונית הודות ל"אינדוקטרינציה" כלכלית שסייעה להסוות את הכשלים המובנים בשיטת המינוטאור הגלובלי וחיפתה על נזקיה . "השלטונות והאקדמאים" התפתו, לדבריו, "לאמונה הכוזבת שהחדשנות הפיננסית הצליחה להנדס שיטה ללא סיכונים" . זו היתה "אמונה ניו-אייג'ית בכוחותיו של המִגזר הפיננסי", שהתבססה על
|
|