רקע

עמוד:6

6 כמו אצל רוב חכמי מרוקו במאה העשרים, הסוגה המרכזית בכתיבתו הייתה ספרות השו"ת . זוהי הספרות הרבנית החשובה ביותר שנכתבה במרוקו, הן בהשוואה לכתיבה הלכתית הן בהשוואה לסוגות ספרותיות אחרות . היא מעין נייר לקמוס לבחינת עולמו הפנימי והחיצוני של הפוסק ומקור היסטורי-חברתי לחיי הקהילה ותרבותה, מצוקותיה ואתגריה לנוכח הזמן המשתנה . משאבי הידע של הרב משאש באו לידי ביטוי בספרייתו העשירה . פרופ' חיים זאב הירשברג, שביקר אותו במרוקו, תיאר כך את ספרייתו : "ליד ספרי הש"ס והפוסקים ושאלות-תשובות של גדולי חכמי מרוקו ואלג'יריה מצאתי את כתבי ביאליק ואת הפרסומים התורניים אנציקלופדיים של ארץ ישראל" ( מארץ מבוא השמש, עמ' 133 ) . אכן, עיון בכתביו של הרב משאש מעלה שימוש זה לצד זה בחיבורים תורניים, בספרות פילוסופית – כגון פילון האלכסנדרוני, עזריה מן האדומים ור' יהודה אברבנאל – ובספרות מחקר והשכלה כגון צבי גרץ, יום טוב ליפמן צונץ, שד"ל ( שמואל דוד לוצאטו ) ונחום סוקולוב . ניכר כי קרא כתבי עת ועיתונים מכל תפוצות ישראל, ולמקצתם אף שלח חידושים ותגובות . מכתיבתו מצטיירת דמות של רב משכיל, שלא היה סגור בארבע אמות של הלכה אלא היה תאב דעת, התעניין בכל הבא ליד, קיבל את האמת ממי שאמרהּוידע, כלשונו, "לזרוק את הקליפה ולאכול את התוך" . אישיותו הכריזמטית משכה המונים לדרשותיו, והוא הצליח, בדרכו, לקרב אנשים ליהדות ולחבבה עליהם . בכתיבתו של הרב משאש ניכר כי היה רציונליסט באופן ניתוח המציאות, בעל גישה היסטורית התפתחותית ותפיסת מדע מודרנית, וכי השתמש רבות בסברות ונקט יחס ביקורתי למנהגים ולאמונות עממיות . עם זאת, יחסו לפילוסופיה היה מורכב ואמביוולנטי . הוא העריץ את הפילוסופיה ואת הפילוסופים "אשר להם כל תהילה ודומיה", העיד על עצמו שקרא ולמד פילוסופיה ותיאר את המשיכה הגדולה שלו לתת פירושים רציונליים "להתאים כל מצוה וחוקה עם הגיון הדעת הזקוקה" . מנגד, הוא הכיר במגבלות של לימוד הפילוסופיה, שהצריך חקירה עמוקה, דעת פנויה וספרייה עשירה, שלא היו זמינים לו וכל שכן לא לציבור

המכון הישראלי לדמוקרטיה ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר