|
|
עמוד:11
11 חרדת האינטימיות באהבה, ולא להטיל אשמה וביקורת, לא על עצמי ולא על בן זוגי, כשהאינטימיות אינה מתממשת כמצופה . עם זאת, השאיפה אינה מצליחה למות . מרכיב משמעותי ביחסים האינטימיים הוא היכולת להתבונן בהם ולדבר עליהם, ללא הנחות מוקדמות וללא דפוסים אוטומטיים . לשים את עצמי ואת היחסים על שולחן ולהתבונן בהם בלי הכיסוי של היום-יום, שבו החיים זורמים במסלול מוכר, בשגרה שמנהלים ומתנהלים בה היטב : מדברים, מטיילים, רואים סרטים, קוראים, ישנים מחובקים וגם מתעלסים . אך האם די בזה כדי לחוות את האינטימיות ? להיות יחד זה ליד זה ? או שזו חוויית חיים עם הזולת, לחוות באופן כפול, מהצד שלי ומהצד שלו, במעין חלחול הדדי כחוויה נוספת על האירוע המשותף . הספר בנוי כך שבתחילת כל פרק יש מעין תיאוריה ומחשבות כלליות, ובהמשכו, היחשפות וניסיון להבין את עצמי בתוך התיאוריות ולנסות לתת תוקף כללי לרגשותיי, למחשבותיי וליחסיי עם אחרים . אני כותבת מתוך הסובייקטיביות של עצמי, בתקווה שתתאים גם לאחרים והם יוכלו להזדהות ולהבין את עצמם ואת יחסיהם עם הסביבה הקרובה דרך הספר . אין כאן מקום לאיזו אובייקטיביות, אמת כלשהי, נכון ולא נכון, כיוון שאין לדעתי מבט כזה בחוויה הרגשית . לאחר דיון שהיה לנו עם חברים על זוגיות, אמר חבר שצריך לבקש מישהו שעומד מן הצד להסתכל על כל התמונה מבחוץ ולעזור לנו לברר את עמדתנו בתוך קונפליקט או אי-הסכמה בינינו . אך אני סבורה שכל צד שלישי יביא את עצמו לתוך הדיון בלא יכולת ממשית לחלץ את התנסותו, את תפיסת עולמו ואת כל הסובייקטיביות שלו מן המבט השלישי . הוא יכול לעזור לראות קצת יותר רחוק, אבל הצד שלו אינו בהיר יותר משני הצדדים המעורבים . למרות זאת, יש מעין מבט שמנסה להיות ניטרלי ולנקוט עמדה שתראה את שני הצדדים . תודתי העמוקה למנשה, חברי ובן זוגי, על תרומתו ועל הסכמתו
|
|