|
|
עמוד:9
9 נשות המסגד סטודנטית פלסטינית באוניברסיטה ישראלית בשנת 1999 התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית . תהליך הלמידה רב-השנים היה רווי בחוויות לימודיות ומגדריות . שנה ראשונה בתואר הראשון, תרגיל ראשון . אני יושבת כמו סטודנטית טובה ומחכה בקוצר רוח שהמתרגלת תקרא בשמי . לרגע חשבתי בלבי, "מעניין מה הציון שאקבל" . כסטודנטית חרוצה, שקדנית ורצינית תמיד הגעתי מוקדם לשיעורים, קראתי את כל החומר הנדרש - בין שהבנתי אותו ובין שלא, וכתבתי במחברת את כל מה שהספקתי להבין מדברי המרצה, שנשמעו לי כמגיעים מעולם אחר . למרות הקושי, מילאתי את כל המטלות שהוטלו עליי כסטודנטית, ולכן חשבתי שאין סיבה שלא אצליח . כשהמתרגלת קראה בשמי רצתי לעברה בצעדי ענק, שלפתי מידה את דף התרגיל והסתכלתי עליו בחטף . החיוך שלי קפא, צעדיי הפכו אטיים וכבדים והשמים השחירו . לא עובר . במשך שיעור שלם עיכלתי את ההפתעה ואת האכזבה . למה ? מה פתאום ? הרי ניתחתי את טקס יום העצמאות לאור חומר הקריאה, כמו שהתבקשתי לעשות, והשתמשתי, כמו שביקשו, בחומר שנלמד בשיעור . ניגשתי אל המתרגלת וביקשתי הסבר . שאלתי אותה מה היה חסר בתרגיל . היא הסבירה שחסרה התייחסות להיבט המלכד של הטקס ולהזדהות שהוא מייצר בין האזרחים . ניסיתי להסביר לה שכפלסטינית אני לא יכולה לראות בטקס העצמאות טקס מלכד, ושהוא לא מאפשר לי לחוש הזדהות עִם עַם ישראל, אלא להפך ; הטקס מחדד את ההבדל הלאומי ביני כפלסטינית לבין הישראלים . המתרגלת התעקשה שהמטלה היא ניתוח תיאורטי . חשתי כלפיה כעס על כך שלא הצליחה להבין שכפלסטינית אין לי אפשרות לראות ביום העצמאות ניצחון - אפילו לא ברמה התיאורטית . רציתי לומר לה את הדברים בפניה, אך שתקתי . יחסי הסמכות הברורים בינינו גרמו לי לבלוע את המילים ולעזוב .
|
|