|
|
עמוד:9
אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר, אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר 9 הציונות צריכה להיות מאוגדת ( ויש שאמרו, תלויה בקשר בל יינתק ) עם הגשמת הסוציאליזם ( על בורוכוב, סירקין ואחרים, בהמשך ) . העיסוק המילולי בסוציאליזם בשיח בעיתונות, בסמינרים ובזירות אחרות היה מעין הכשרה אידיאית לקראת חברת העתיד . על סיפה של הקמת מדינת ישראל רבצו ארגונים פוליטיים בעלי זיקה ברורה לסוציאליזם טעונים בחומרים רוחניים אשר לרשותם כבר עמדו כלים בעלי משמעות פרקטית מעמדית : האגוד המקצועי "ההסתדרות" איגד עשרות קיבוצים ומושבים שיתופיים, ונהפך לכוח פוליטי חזק שהיה לדומיננטי בפועל לאחר הבחירות הראשונות לכנסת ישראל . בזמן ההוא לא היה גורם פוליטי אחר שיכול היה לעמוד כנגד מה שכונה "תנועת העבודה" : תנועה ציונית שהציבה את הסוציאליזם בראש ( וציינה זאת בשמה לאחר סימן הפיסוק שמקשר בין שתי המילים, הוא המקף ) , ובכך העידה על זיקתה העמוקה ל"פרימט" הציוני . בספרי כ י צ ד נ ע ש ת ה י ש ר א ל ק פ י ט ל י ס ט י ת ? כתבתי כך : "בימי הבראשית של ישראל ניתן היה לחזות לה שני מסלולי התפתחות עיקריים : הראשון, חברה סוציאליסטית נוסח הסוציאל-דמוקרטיה האירופאית . השני, חברה קפיטליסטית נוסח הליברליזם האירופאי . שתי האופציות הללו רחשו גם באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה . נראה כי ההכרעה בדבר בחירת הדרך הייתה בידי ההנהגה בישראל" ( בן פורת, ,2011 עמ' 10 ) . בפועל, הנהגת מדינת ישראל בחרה ב"דרך שלישית" שכילתה את האופציה הסוציאליסטית ופתחה דלת רחבה לאופציה הקפיטליטית . ישראל של היום היא קפיטליסטית באופן מובהק . בספר זה אני מבקש לבחון את האופציה הראשונה : מהו הסוציאליזם המוחשי או ה"תיאורטי" שהתקיים בעשור הראשון להקמת המדינה, עשור שמכונה נכונה על ידי זאב צחור ( צחור, 4991א ) "עשור שבו עוצבה החברה הישראלית" . בעשור ההוא הייתה לתנועת העבודה ( שכללה את המפלגות הציוניות מפא"י, מפ"ם ואחדות העבודה ) הגמונייה ברוב מוחלט של הערכאות המרכזיות בישראל . היה בכוחה, כך נדמה, לבחור דרך, לסמן את קו האופק ולהניע את המדינה לקראתו .
|
|