|
|
עמוד:11
11 פתח דבר : הולדת אבא בכפר סבא בזמן שאצבעותיהם התחילו לנוע מאחורי מסכי המחשב האטומים, התבוננתי בעיניהם המרוכזות, ותמונות מהלידה הראשונה שלי הציפו אותי פתאום : מראה חדר הלידה באיכילוב, הצלילים המונוטוניים של המכשירים, הפחד שתקף אותי בעקבות המחשבה המעיקה שאם משהו יסתבך, הלכו לי החיים . כמה מהר הבזיקו הזיכרונות, חשבתי, ותמונות נוספות, שהיו שמורות בזכרוני כמכלול, עלו בזו אחר זו : ידיה העדינות של המיילדת אנה, מערבולת הכאב שלפתה אותי שוב ושוב, תוכנית הטלוויזיה ששודרה והתחלפה במהדורת חדשות . והנה אופיר בעלי, בכל מיני מצבים — רגע אחד הוא עומד צמוד אלי ומנגב לי את המצח בחולצה לבנה ( שלו ? שלי ? ) , וברגע אחר הוא אוחז לראשונה בזרועותיו את בתנו בעיניים מבריקות ומגיש לי אותה בעדינות . מעניין מה הוא זוכר ממעמד הלידה, היתה המחשבה האחרונה שחלפה במוחי, כי בינתיים חלק מהמשתתפים כבר סיימו לכתוב ומיד חזרתי לקבוצה . מי רוצה לקרוא ? בזמן שהמשתתפים הקריאו את מה שכתבו, האוויר בחדר נעשה סמיך, כבד, כאילו שמיכה עבה ורכה עטפה את כולנו, ובחסותה נענו מכאב לצחוק, לפחד, לאשמה, לשמחה . טלטלה רגשית כזו לא הדהדה בין כותלי החדר הזה בשלושת המפגשים הקודמים, אולי גם לא בשום סדנה שהנחיתי עד כה . עד שהגיע תורו של המשתתף השלישי להקריא, עיני כולם, הנוצצות מהתרגשות, כבר אמרו : משהו חדש ומרעיש נגלה לפנינו, נפל דבר . מילים שהיו כבושות במשך חודשים ושנים שוחררו לחופשי . ואני כמעט פספסתי את זה . בהפסקה המשכנו לדבר על מה שהתרחש בחדר לפני דקות ספורות . לכולנו, גברים כנשים, היה ברור שאת מה שהתחיל היום, חייבים להמשיך . חייבים, אני כותבת, ולא סתם : לא מדובר רק בזכות שעומדת לפתחנו, אלא בחובה . חובה להשמיע את קולם של הגברים ביחס למה
|
|