|
|
עמוד:12
12 פ ת י ח ה אצל המשוררת והסופרת נורית זרחי הכול זז . התקרה, הרצפה ובאמצע החדר עומדת תהום . לפעמים זאת עובדה, לפעמים זה מצב נפשי שמוצא את דרכו לשירה, תוך כדי משחק עם השפה וחשיפת המרחבים האוטוביוגרפיים, לא באופן פשוט אלא כמי שמבקשת לספר אותם מחדש כמעשה אמנות, להגיע אליהם דרך השפה שמתחת לשפה . זרחי כותבת בין היתר על מהגרים שבאו משפה אחרת אל העברית והעבירו את "כאב שתי המולדות" - כפי שקראה לכך לאה גולדברג - אל הילדים שלהם, אבל היא גם חושבת, שכולנו מהגרים ביחס לשפה . אמנם קיימת שפת האם, אבל זו אינה רק הלשון של מולדת מסוימת אלא גם שפה שמגולמת בתנועה בין האנשים לעולם, לדמיון . מנגד היא שואלת, מהי שפת האב, כמי שהתייתמה מאביה, הסופר ישראל זרחי בגיל צעיר . לאחר מותו עברה משפחתה של זרחי לקיבוץ גבע . בית הילדות נחרב, וחלק מהדברים שהוא כתב והותיר אחריו נעלמו . אבל זרחי ממשיכה אותו, היא ממשיכה וכותבת – פעם סיפור, פעם שיר, פעם למבוגרים, פעם לילדים – והתקרה עפה, הרצפה מתנדנדת, והמציאות מתפוררת ונבנית מחדש, בדומה לעבודה הסוריאליסטית . אבל זה סוריאליזם נוסח זרחי, שמבקשת לדעת עוד משהו על העולם, על הגוף, על הנפש, על הילדות, על הנשיות, על הרצפים הללו בין לבין . "הלשון רוצה להיות תמיד אחת עם העולם", כותבת נורית זרחי בסיפור הקצר "יחסים מסוכנים" ( "בצל גבירתנו", ידיעות ספרים 2013 ) , ואילו היא חותרת תחתיה, מתנגדת לריאליזם שרואה רק בשתי עיניים, שבה שוב ושוב למגרש המשחקים . ענת יש לך ספר שירים "התקרה עפה" וקובץ סיפורים קצרים ששמו "הרצפה מתנדנדת" . לאורך הכתיבה שלך, למבוגרים, לילדים, את עוסקת בסדק הזה שנפער בין עולם הילדות לעולם של הגדולים, המבוגרים . אצלך, ביוגרפית, זה משהו שקרה מוקדם מדי . תקרות עפות זה יכול להיות נפלא עבור ילד אבל אצל מבוגר זה גם אחרת, זה מפחיד .
|
|