|
|
עמוד:9
פתח דבר | 9 טקסטואליים אלה מגחכת על הגישה הרואה באישה בובה חסרת תושייה שהחיים מנהלים אותה . הפרק השלישי חושף את מורכבות הקשר שבין דמות ה'אני' הנשית לבין הסביבה, הנובעת מהשיוך המסורתי של האישה למרחב הפנימי ( בניגוד לגבר המשויך מסורתית למרחב החיצוני ) . הקונפליקט בין המחויבות למרחב הבית לבין הרצון לפרוץ החוצה מאפיין את התמודדותה של האישה עם סביבתה ביצירותיהן של משעול וקסטל – בלום . אמנם ביצירות קיימים מעברים בלתי הגיוניים בין המרחבים היוצרים אי-הלימה שהפועל היוצא שלה הוא אפקטים קומיים, אך מאחורי ההומור מסתתרת מצוקה קיומית נשית בלתי פתורה . ביצירת קסטל – בלום בולטת התלישות בסביבה הפוסט-מודרנית, הנבנית מעירוב אלמנטים מהמציאות הריאלית עם אלמנטים פנטסטיים, השוברים יחד כל מוסכמה הגיונית או מוסרית . ההומור מנסה למחות כנגד העולם המרוקן נטול הערכים המחייב את האישה להתמודד עם מציאות קיומית מאיימת כזו וגורר אותה להתנהגות נואשת, בעיקר כאשר האיום הוא על חיי ילדיה . התפיסות המסורתיות ראו בבן הזוג, הבעל, שהוא כמעט הגבר היחידי איתו נפגשת האישה בחיי היומיום, אישיות בעלת כוח, שלו היא כפופה הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית . עם זאת, ביצירותיהן של משעול וקסטל – בלום דווקא הגבר מוצג כשבוי בתוך יצריו, בניגוד לקללת האישה בעקבות חטא גן העדן . הפרק הרביעי והאחרון בוחן את הופעת ההומור בהקשרים של מוות ודרכי ההתמודדות עמו, כאשר לא פעם מבעד לצחוק מנצנצת דמעה . 'הומור שחור' משלב בו-זמנית בין אימה לצחוק ומאפשר התמודדות עם חוויות הקשורות בסכנת חיים של אנשים יקרים או בפרידה מהם . מחויבות האישה למרחב הביתי הביאה ליצירת קשר רגשי עמוק בינה לבין בני משפחתה . האישה מנסה להקהות מצבים קיצוניים בהם קיימת סכנה קיומית למרחב הביתי ולמשפחה באמצעות הסטה ובאמצעות התייחסות מנוכרת וחפה מכל רגש . השימוש ב'הומור שחור' נועד לאפשר התמודדות עם אימה זו . אצל שתי היוצרות נוכח ההומור בהתייחסות לנושאים הקשורים במוות : בשיריה של משעול עומדת הפרידה מההורים שנפטרו במרכז, ואילו קסטל – בלום עוסקת במות ילדים והסכנה המאיימת על חייהם . התייחסותה נושאת אופי כללי יותר המצטיין במקבריות .
|
|