|
|
עמוד:8
8 | האם את צוכה או בוחקת שימוש וירטואוזי בשפה, ריאליזציה של מטפורות ויצירת משמעויות חדשות לצירופים ולתבניות לשוניות שעניינן מעמד האישה וחייה חושפים את השימוש ייחודי של היוצרות בהומור לשם השמעת קול נשי, המתאפיין בראייה מפוכחת וביקורתית של המציאות . האינטימיות הכנה המאפיינת את הסיטואציות המתוארות מצביעה על כושר התמודדות ותאוות חיים . ההומור, היוצר הבנייה חדשה של סיטואציות קשות, גורם להשהייה, מעין פסק זמן מנחם בשעת משבר המאפשר לאישה לצבור כוח להמשך ההתמודדות עם המציאות . מבנה הספר הספר כולל ארבעה פרקים . הפרק הראשון מוקדש לדמות האישה הצוחקת מעצמה — הן על תפקידיה במסגרת המרחב הביתי, והן על אידיאל היופי הקשור בגופה . הפרק מציג את ה'אני' הנשי כמושא לצחוק ולהשפלה . העמדת ה'אני' הנשי במרכז חוויית ההשפלה בעלת כוונה כפולה : מצד אחד היא מונעת לעג מצד אחרים, ומצד אחר משמשת מסכה החותרת תחת מצבי השפלה מסוג זה, הקשורים בתפיסות סטריאוטיפיות . ה'אני' הנשית ביצירותיהן של משעול ושל קסטל – בלום צוחקת על עצמה ופורצת כל טאבו בנושאים הקשורים לשיח במין ובמיניות האישה . היוצרות חותרות תחת אידיאל היופי, לפיו הציפייה העיקרית מהאישה היא להיראות יפה, ולועגות לסגידה לגוף נשי רזה וחטוב על ידי שימוש בגרוטסקה . האירוניה משמשת בשירים ובסיפורים אמצעי לביטוי מחאה נגד התפיסה הקושרת את ה'אני' הנשי למרחב הביתי, למלאכות הבית ולמחויבות האינסופית למרחב זה . הפרק השני בוחן את הכתיבה ההומוריסטית החותרת תחת תפיסות סטריאוטיפיות ביחס לדמות האישה באמצעות שימוש באינטר-טקסטואליות . הן משעול והן קסטל – בלום יוצרות פרודיה על דמויות נשיות ידועות מן הספרות, המוצגות כפסיביות, כנועות וחסרות יוזמה . בשיריה של משעול בולטים הדיאלוגים עם התבנית הארכיטיפית של עלילת האָמָּן, הקשורה במיתוס גן עדן, ועם שיריה של יונה וולך, אשר באמצעותם היא מנפצת את הקסם של אותו גן עדן ארכיטיפי . בסיפוריה של קסטל – בלום מתקיים דיאלוג עם יצירות מגוונות : המונה ליזה של ליאונרדו דה – וינצ'י, מסע אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול, הקוסם מארץ עוץ לפרנק באום והאודיסיאה להומרוס . הפרודיה בדיאלוגים אינטר-
|
|