|
|
עמוד:11
11 אנא מן אלמגרב מתי שמואלוף מציג שלוש פרשנויות לשירו של ביטון “בשעה של שקיעה" . הקריאה מבקשת ליצור הקשרים ומפתחות חדשים לדלתות שירת מהגרים מקומית וגלובלית . בחלק הראשון של המאמר דן שמואלוף במעבר הבין – דורי שבין האב לבין הבן בהקשר התיאולוגי, החברתי והפוליטי . בחלקו השני של המאמר הוא דן בלוקאלי, בפרטיקולארי, בייחודי, כדרך להיחלץ מהתרוקנות ההון התרבותי המזרחי . החלק השלישי משתמש בכלים שמעניקה לנו הפסיכולוגיה המודרנית בכדי להבין את המתחים שבין הטראומה שבתוכה נכלא האב והמבט הפוסט – טראומטי שבו נמצא הבן . גלילי שחר קורא את שירתו של ביטון כגרמניסט וזאת בשני מובנים . הוא מצביע על תשתית משותפת ( אוניברסלית ) לשירת ביטון ולשירת הלדרלין בן המאה ה - 19 ; במקביל לכך הוא דן בשירת ביטון בצורה המושפעת מהקריאות של היידגר וולטר בנימין בשירה הגרמנית ( במיוחד הרומנטית ) . קריאות אלה התמקדו בפן המיסטי של השירה, ביחסה אל האחר המוחלט ( האל ) והאחר האנושי והטבעי . קריאתם לא היתה פורמליסטית – סטרוקטורליסטית באופייה אלא דרשנית, תיאולוגית . שחר מפעיל את הקריאה הגרמניסטית כלפי הטקסט היהודי – עברי של ביטון על מנת ללמוד ממנו אודות הזיקה אל האחרוּת, אודות השימוש בשפה בהקשר של הגירה וכאופן של הגירה תמידית, אודות הוויית הזרוּת שהשירה יוצרת כלפי עצמה והמורשת שלה, כמו כלפי המציאות שבתוכה היא נכתבת . המיסטי והפוליטי – חברתי משולבים בקריאה זו בשירתו של ארז ביטון . במאמרה “על חסר, עודפות וכוח - מבט בשירתו של ארז ביטון" קוראת קציעה עלון את שירת ביטון מבעד לשני מושגים - עודפות וחוסר . לצורך כך היא נעזרת בהגדרתו של הפילוסוף ז’אן לוק מריון לעודפות, וכן עומדת על אסטרטגיית הנומנקלטורה ( הקיטלוג ) האופיינית לפואטיקה של ביטון . הנומנקלטורה כמו מבקשת למפות את העולם ובד בבד מצליחה לפרוץ אל הפוליטי והרליגיוזי גם יחד .
|
|