|
|
עמוד:10
10 הקדמה למושא עיוור, אך דווקא “נקודת העיוורון" של ביטון היא הכלי שדרכו הוא מערער על הסדר ההגמוני מחד ועל התרבות המרוקאית מאידך . העיוורון מסייע לביטון להתוות סדר חברתי חדש דרך התרבות הים תיכונית, כמעין תנועת גישוש תמידית להגדרה מחודשת של “אחרות” באגן הים התיכון . במאמרו “בּוֹא מִן הַפִּנָּה אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת" מנסה אלמוג בהר לבחון את הלשונות השונות העולות משירתו של ארז ביטון : העברית של מרכז תל – אביב, העברית של הפרברים, הערבית – היהודית – המרוקאית, והניסיון לשלב בין הלשון המרוקאית לבין מה שנתפס כתרבות גבוהה מערבית, והעברית הרבנית של הפיוט המרוקאי . גיוון זה גם מציע אלטרנטיבה לאידיאל החד – לשוני של השירה העברית כשירה לאומית, ויוצר דגם אחר של שירה ושל זהות, שאינה מקבלת את הדיכוטומיה וההפרדה שבין חילוניות ודתיות, מרוקו וישראל, מזרח ומערב, עברית וערבית, שירה ופיוט, תרבות גבוהה ותרבות שבעל – פה . במאמרו “על ביקוע הטריטוריה של הספרות בבית אחד של ביטון" קורא עמרי בן יהודה בשיר ״דברי רקע ראשוניים״, וטוען כי שירת ביטון טומנת בחובה חתירה תחת ההגמוניה של השירה הישראלית תוך כדי אימוץ שלה . הקריאה בשיר מראה כיצד הדובר מאמץ ומפנים סמלים הגמוניים מובהקים, דוגמת המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק ויוהאן סבסטיאן באך . בקריאה צמודה במושג הדיפראנש לדרידה ( שעד היום הכרנו בעברית כ״הֶוְדֵל״ ) , מציע המאמר קריאה סוציולוגית טעונה במיוחד, רוויית מתחים שבין גבוה ונמוך . קריאה זו חושפת את הנחות היסוד הן של האמנות עצמה ( כהון תרבותי ) והן של ביקורת האמנות ברוח מושגים מערביים כ״חרדת ההשפעה״ של הרולד בלום למשל . כל אלה נפערים ומתערערים בשירת ביטון החושפת את הכשל שבכל מוטיבציה תיאורטית לנסח היסטוריה מונוליטית או לחבר נרטיב צרוף למה שהוא מבוזר, חסר נחת וקונפליקטואלי .
|
|