|
|
עמוד:9
9 אנא מן אלמגרב החברתי והפוליטי של יהודי מרוקו . המודעות לפער בין הזוכר השייך להווה הישראלי לבין מושאי הזיכרון, ממחישה כי החויה הגלותית מבוססת לא על חזרה פשוטה למקורות או על התוודעות מאוחרת למסורת קדומה ובלתי משתנה, אלא על חזרה מגששת, מהוססת, מומצאת ומלאכותית, שמעידה בעת ובעונה אחת על ניתוק ואיבוד קשר לכל מה שניתן להגדירו כ"מסורת" . חלקו השני של המאמר מתאר את אופייה האמביוולנטי של הנוסטלגיה כלפי העבר התרבותי המופיעה בשירתו של ארז ביטון . גם חביבה פדיה עומדת על היותה של שירת ביטון דוגמא מופתית ל”פואטיקה של הגירה”, וגוזרת ממנה רפרטואר פרדיגמטי של מאפיינים . המאמר “ארז ביטון : פואטיקה של הגירה, מודוסים פואטיים ומודוסים של אני" משרטט ומדגים את המימוש הפואטי של האפיון התיאורטי . כמו כן מסמנת פדיה את שירת ביטון כשירה שהורתה “למרגלות הנשים", שירה הכומסת בחובה סוד, שירה הנובעת מן הסוד ומנכיחה אותו . מאמרו של חנן חֶבר, “אנחנו שברי חרוזים", עוסק בטראומת ההגירה כפי שהיא באה לידי ביטוי בשירת ביטון . המאמר ממקם את שירת ביטון ביחס לשירת דור המדינה ומאפיין את יחסו אליה ואל ההגמוניה האשכנזית באמצעות מונח המימיקרי ( החיקוי ) של הומי באבא . המאמר מציע קריאה מורכבת באסטרטגיות השונות שמפעילה הפואטיקה של ביטון, ומתחקה אחר הדרך שסלל לייצוג הטראומה המזרחית . הדס שבת – נדיר מבקשת לטעון במאמרה "ילד בלי פנים" כי חווית העיוורון נמצאת בבסיס שירת ארז ביטון, ודרכה הוא מצליח לשבור את המסגרות והחלוקות הקטגוריאליות הקיימות המבחינות בין “ישראליות" לבין “מרוקאיות" . דמות הדובר כילד ב"בית חינוך לעיוורים" מדגימה את “הנקודה הריקה", העיוורת, שבה ביטון לכאורה מפנים את המבט הישראלי המתנשא עליו שמבקש להפכו
|
|