|
|
עמוד:9
הקדמה 9 ששת פרקי הספר בוחנים היבטים שונים של אומנות הסימפטום של אפלפלד . הפרק הראשון מתאר את הקשר בין טראומה לבין ייצוגה כסימפטום . העדפת הסימפטום על פני הייצוג התודעתי – פסיכולוגי המפורש היא מרכיב קבוע בסיפוריו . במקום מעמקי התודעה הבלתי נגישים, מעדיף הסיפור את הביטויים המוחצנים, העקיפים, ומעצב מערך מחושב של סימפטומים : השתקנות של הדמויות, הדיבור המעוכב, הגימגום, השיכחה החלקית, העיסוק בהסחת דעת ( למשל על ידי מסחר, הברחות, בידור ) , התנועה המרחבית התזזיתית, המחלות והכאבים הגופניים . הדיכוטומיה המושגית הזו שבה נהוג לדון ביצירותיו של אפלפלד - זיכרון לעומת הדחקה - איננה מסבירה את הדינאמיקה שנוצרת בין קטבים אלו, כלומר את מצבי הביניים שאינם הדחקה מוחלטת וגם לא זיכרון שופע, אלא מצבים המוצאים ביטוי באמצעות הסימפטום . הפרק השני עוסק בגוף המופיע בתור הביטוי הסימפטומטי של עמדות נפשיות ותרבותיות קוטביות הנאבקות אלו באלו . הוא מבהיר את המתח בין התפיסה ההגמונית של הגוף הציוני לבין התפיסות האלטרנטיביות של הגוף היהודי הגלותי, שרוחשות בתחילת יצירתו של אפלפלד מתחת לפני השטח המודעים של הדמויות ומופיעות באקטים מגוונים של התנגדות לאידיאולוגיית הגוף הציונית . מאוחר יותר הן מתפתחות ומציעות זהויות גופניות אלטרנטיביות . הפרק השלישי מבקש להתבונן בפרוזה האפלפלדית דרך הפרספקטיבה של דיכוי אתני – דתי המופיעה בהגות הפוסט – קולוניאלית אצל הוגים דוגמת פראנץ פאנון, הומי באבא ואדוארד סעיד . המהלך הראשון בבנייתה של פרספקטיבה זו הוא החלפת המינוח “אנטישמיות“ במונח “דיכוי אתני דתי“ . כך נפתח בפנינו השער התיאורטי העשיר העוסק בחקר הדיכוי, ומתאפשרת החלתם של כלי מחקר משדה שיח זה על הפרוזה האפלפלדית . בפרק זה הוחלף המונח “סימפטום“ במונח “עקבה שחורה“ בכדי לסמן באופן מובהק את הקשר לשחיקה הרוחנית המובילה ליצירת
|
|