|
|
עמוד:10
0 1 א י מנ י ו ת האלוהות הגברית . שרידיו של מערך תודעתי זה מצויים עד היום . כך הפכו האמנות והאימהוּת בשיח התרבותי לספֵרות מקבילות ונפרדות בעוד שלאורך ההיסטוריה הן נפגשו בעוצמה בכל פעם שאמנית הפכה לאם . בכל פעם כזו הייתה האמנית צריכה להתמודד עם הייעוד שנקבע לה כאישה, אשר עמד בניגוד למקצועה בשל דגמי המחשבה הפטריארכאליים . לכן, חלק מן האמניות הפסיקו ליצור אמנות, לפי הוראת הבעל והמשפחה או עקב חוסר היכולת לשלב בין פעילות מקצועית וטיפול בילדים ; אחרות המשיכו ליצור אמנות תוך ניסיון לקיים את ההפרדה הברורה בין שתי הספֵרות הללו או, לחילופין, תוך ניסיון לשלב ביניהן . ניסיונות אלו עלו לא פעם במחיר דמים . עליית מעמדה של האמנות הגבוהה, למן תקופת הרנסנס ואילך, הביאה למחשבה כי הבחירה באמנות מאפילה על דרישות אחרות של הגוף, הנפש, המשפחה והחברה ויש להיות מושקע בה לחלוטין כדי ליצור . ביטוי חריף של תפיסה זו עולה מדבריו של האמן מרסל דושאן ( Duchamp ) : ברגע מסוים הבנתי שהחיים לא זקוקים לעול נוסף, עם חובות רבים מדי, הקרויים בדרך כלל רעיה, ילדים, בית, מכונית [ . . . ] . לאמן היום [ . . . ] אין צורך בחובות חברתיות . אם הוא מתחתן או מביא ילדים מהר מאוד הוא יקריב את עצמו . אדם אחד לבד, שאין צורך להאכיל אותו, הוא קל יותר מאשר שלושה או ארבעה . האמן חייב להיות אגואיסט . הוא חייב להיות עיוור לגמרי לכל שאר הדברים החיים – הוא חייב להיות אגוצנטרי במובן הרחב של המילה ( כפי שמצוטט אצל 280 : 2011 Theill, ) . האגוצנטרי הוא, אם כן, מי שחותר למימוש עצמי ומניח בצד את האינטרסים של הסובבים אותו . בשיח על האימהוּת נקודת מבט זו, המעמידה את העצמי במרכז העולם תוך התעלמות מצרכיהם של האחרים, היא נקודת המבט של הילד, בעוד האם, לעומתו, חייבת לשים במוקד תשומת ליבה את האחר . עליה לטפל בצרכים הבסיסיים של התינוק ולאחר שגדל מצפים ממנה להמשיך להתמקד בְילדהּ ( או בילדיה ) תוך הבטחה כי האימהוּת היא הדרך למימוש העצמי שלה . האמן, ובייחוד האמן המודרני העוסק במימושו העצמי, מבטא בכך את תשוקתו לחירות הביטוי והעשייה . מהאישה, המממשת את עצמה באמצעות האימהות – מצופה לוותר על אותה תשוקה לחירות גם אם בחרה לעסוק באמנות . בדומה לדבריו של דושאן ניטשה כותב על הפילוסוף כאב : "כל פילוסוף
|
|