פתח דבר

עמוד:11

11 לא הייתה בו עוד כל שיפוטיות כלפי שום דבר ואף אחד . שוב לא היה כמו כולם . הוא היה יכול להבין היטב את כולם, אך איש לא היה יכול להבין אותו . הם האמינו שהוא היה התגלמות של אלוהים בדמות אדם, והוא חייך כששמע זאת ואמר, "זה נכון, אני אלוהים . אבל גם אתם אלוהים . אנחו זהים, אתם ואני . אנחנו בבואות של אור . אנחנו אלוהים . " ובכל זאת, האנשים לא הבינו אותו . הוא גילה שהוא משַמֵש מראָה לשאר בני האדם, מראָה שבה היה יכול לראות את עצמו . "כל אחד הוא מראָה," אמר . הוא ראה את עצמו בכל אחד, אך אף אחד לא ראה אותו כעצמו . והוא הבין שכולם חולמים, אך ללא מוּדעוּת, בלי לדעת מה הם באמת . הם לא יכלו לראות אותו כעצמם מפני שחומת עשן או ערפל חצצה בין המראות . וחומת ערפל זו קמה מהפרשנות של בבואות האור – החלום של בני האדם . ברגע ההוא ידע שעד מהרה ישכח את כל מה שלמד . הוא השתוקק לזכור את כל החזיונות שראה, ולכן החליט לקרוא לעצמו מראת העשן, כדי שתמיד יֵדע כי החומר הוא מראה וכי העשן שבין לבין הוא המונע מאיתנו לדעת מה אנחנו . הוא אמר, "אני מראת העשן, מפני שאני רואה את עצמי בכולכם, אך בגלל העשן החוצץ בינינו איננו מזהים זה את זה . עשן זה הוא החלום, והמראָה היא אתם, החולמים . "

אגם הוצאה לאור


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר