|
|
עמוד:יג
מבוא המציאות, כך התבטאה גם תרומתו להיסטוריוגרפיה בקעקוע היסודות שעליהם נשען תחום המחקר הזה מימים ימימה : לדידו של הפוסט-מודרניסט, אין שום אמת שאפשר לגזור מן העבר, מפני שהעבר הוא רק "הבניה חברתית" שההיסטוריון ממציא . אירועי העבר הם "טקסטים", כמו ששירים הם טקסטים, וסמכותו של ההיסטוריון על העבר דומה לסמכותו של מבקר הספרות על השיר . בהיסטוריה אין יותר "אמת", "אובייקטיביות" ו"עובדתיות" ( מילים אלו מופיעות כיום דרך קבע בין מרכאות ) מכפי שיש בשירה . זאת ועוד, הרעיון בדבר "דיסציפלינה" של היסטוריה אינו רק הזוי ; הוא גם רודני . בעקבות פוקו, שחשף את בית הסוהר ואת בית החולים הפסיכיאטרי כמקומות שנועדו "למשמע" את החברה, הפוסט-מודרניסט מבקש "לפזר את המסתורין" ו"להסיר את המיתוס" מדיסציפלינת ההיסטוריה, לחשוף את המתודולוגיה כמצג שווא של אובייקטיביות שכוונתו להגן על זכויות היתר של הגמוניה אידיאולוגית או של שררה . סדר היום הרדיקלי שהשתלט על ענפים שונים של מדעי הרוח והחברה בעידן הפוסט-מודרני מכתיב עיסוק כמעט אקסקלוסיבי במנגנוני הדיכוי, הפיקוח והמשמוע של הסדר השליט ( הגברי, האירופי, הרציונלי, הניאו-ליברלי ) ובהדרה של "האחר" ( האישה, הלא-אירופי, האי-רציונלי, המעמדות הנמוכים ) . ההתקפה על מושגי האמת, האובייקטיביות והעובדתיות והיומרה להשתחרר מ"עריצות" הדיסציפלינה מאיימות להתיר כל רסן מתודולוגי שאפיין את ההיסטוריוגרפיה המסורתית : הימלפרב מזהירה מפני נטייתם של היסטוריונים "חדשים חדשים" לזנוח את העבודה הארכיונית ואת הפרקטיקה הביבליוגרפית לטובת הפרחת הגיגים והעלאת קביעות בלתי מבוססות, הנסמכות יותר על הדמיון מאשר על מחויבות לראיות . קדחת ה"פירוק" הפוסט-מודרנית אינה פוסחת על מושג הנרטיב עצמו : המאמץ להציע תיאור עקבי של השתלשלות האירועים בעבר — הסטנדרט שחייב כל היסטוריון עד העשורים האחרונים — מוקע בידי מבקרים מסוימים בתור ניסיון דכאני להשליט תבנית "לוגוצנטרית" על מה שהוא, במהותו, בליל חסר צורה של התרחשויות מבודדות . יג
|
|