|
|
עמוד:60
מ ת ו ו ה נ י ה ו ל י 60 מקורות לביסוס ההצעה לניהול הפיתוח המקצועי של כוח האדם בהוראה ב - 2010 התקיים במכון ון ליר בירושלים הכנס השני לחינוך, בהשתתפות מנכ"לים של משרדי חינוך מ - 13 מדינות חברות ב - OECD וכן מומחי חינוך רבים . הלקח הבולט ביותר מהכנס, כפי שעלה בדוגמאות שהוצגו מרפורמות שנערכו במדינות המשתתפות, הוא הצורך בהעברת סמכויות ביצוע נרחבות לאלו הנמצאים בקו החזית החינוכי, לצד קביעת מדיניות ממשלתית ברורה הכוללת סטנדרטים חינוכיים, הענקת כלים ותמיכה למבצעי המדיניות והקפדה על ביצועה . כלומר, מהלך משולב של מתן אוטונומיה, גיבוש מדיניות- על ויצירת חובת דיווח . בשל החיבור בין הרכיבים, מהלך זה כונה בדוח שסיכם את תובנות הכנס ( שיפר, 2010 ) בשם "חלוקה מחדש של סמכויות ואחריות", ולא ביזור או לחלופין ריכוז סמכויות . עם כל העברה מושכלת של סמכויות לגורמים הקרובים לשטח חייבת להיעשות פעולה של מִרְכּוּז ( t o centralize ) בתחום אחר . איזון נבון, השומר על ערכים דמוקרטיים, מבטיח שיתוף, ממצה את החוזקות של רובדי השלטון השונים ומוביל לתוצאות חינוכיות רצויות . כנס זה היה אחת ההשראות המרכזיות למחקר פעולה, המתקיים במכון ון ליר בירושלים מ - 2013 . המחקר בוחן מהם התנאים הנדרשים כדי לאפשר לרשויות מאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים להיות מעורבות יותר בניהול מערכות חינוך בתחומן . מקרה הבוחן הוא הפיתוח המקצועי של כוח האדם בהוראה בתחום הרשויות המקומיות הללו . מחקר הפעולה הוביל לפיתוח ולבחינה של מודלים של משילות משולבת בין הרשות המרכזית ( משרד החינוך ) לבין רשויות מקומיות . חלק קטן מהמודלים מצביעים על האפשרויות לחלוקה מחדש של תפקידים וסמכויות בין הרשויות השלטוניות . בהקשר זה יש לציין שמ - 2018 כמה אגפים במשרד החינוך עורכים ניסויים שעיקרם שינוי "במארג היחסים" בין המשרד לבין הרשויות המקומיות, במגמה להפוך את הרשות המקומית לשותף פעיל יותר בהתוויה ובביצוע של מדיניות החינוך בתחומים שונים . מכלול הידע והניסיון המתואר לעיל שימש אותנו בבואנו להציע את המתווה שיוצע בסעיף דלהלן . הביסוס התיאורטי למתווה זה נשען על שתי רגליים : subsidiarity ) : לסובסידיאריות שני פנים . הפן 1 . מסגרת רעיונית-ערכית – "סובסידיאריות" ( המוכר יותר הוא עיקרון המשילות, שהוטמע באמנה לאיחוד אירופה בסעיף 5 ( 3 ) , ( Council of The European Communities, 1992 ; Council of Europe, 1994 ) ולפיו על הממשלות לאצול מסמכויותיהן, מעוצמתן ומחובותיהן לרשות בעלת יכולות הביצוע הנדרשות הקרובה ביותר לאזרח ( 2012 Blank, 2010 ; Colombo, ) . הפן השני הוא הפן הרעיוני, ולפיו יש להכיר בקיומם ואף בערכם של מאוויים ושל צרכים מגוונים של קבוצות וארגונים ( 2012 Cahill, 2017 ; Carozza, 2003 ; Glenn, ) . שני הפנים הללו הם בעלי חשיבות שווה לענייננו . ארבע ההצדקות המהותיות לאימוץ הסובסידיאריות כמסגרת מארגנת למערכת היחסים בין רשויות שלטון ( כפי שהן מופיעות במקורות דלעיל ) הן : א . הזכות של קבוצות לטפל בענייניהן הן, אם יש להן היכולות הנדרשות . ב . הסכנה לדיכוי או לשיתוק היכולות של הקבוצה אם היחידה הגדולה יותר תתערב בענייניה של הקבוצה ללא צורך . ג . הרעיון שאפשר לחלק מחדש עוצמות וסמכויות שלא בדרך של משחק סכום אפס . ד . הרעיון שאם הרשות המרכזית או הרשות הגדולה יותר תעסוק רק במה שמחובתה לעסוק בו, התוצאה תהיה שיפור של המשילות .
|
|