|
|
עמוד:14
14 שער ראשון בנושא פרשת וירא, ואת העקידה או לכל הפחות את האופן שבו היא נקראת ומפורשת, ביקשו הלומדים לתקן : אלי [ מורה בישיבה ] : מה קורה לאברהם אחרי שהוא מרים את היד לשחוט את יצחק ? מי שמדבר אתו להבא הוא מלאך ה' ולא האל . אף פעם לפני כן הוא לא מדבר עם מלאך, תמיד עם אלוהים שגם ביקש ממנו לעקוד . "קח את בנך" זה הדיבור האחרון, השיחה האחרונה בין אלוהים לאברהם, זה נתון שהפרשנות המסורתית מתעלמת ממנו [ . . . ] אם יש מדרש אז יש כל מיני דרשנים . אני רוצה שנבין מה רוצה פה אלוהים . יש פה הצגה של אל שבעצם מביא לו את הילד, גורם לו לאהוב אותו ואז רוצה לראות את מי הוא אוהב יותר ? אלוהים כזה שמשחק בדמויות שלו, אז למה לא לזרוק אותו ? כי זה אבא שלנו, כי זה DNA-ב שלי, יש בי את העוקד, הסיפור הזה חייב להיות כי אני אב עוקד . ללומדים יחס דיאלקטי אל הטקסט : ביקורת חריפה לעומת תחושת שייכות ורצון להמציא אותו כטקסט שלהם . הטקסט המקראי המוכר של עקידת יצחק בעייתי בעיני הלומדים, אך אי-אפשר לוותר עליו או להתעלם ממנו, "הוא חלק DNA-המ שלנו", בלשונו של אלי, ולכן הוא "מתוקן", נקרא מחדש מבעד לפריזמה פרשנית מודרניסטית שמפרשת אותו תוך התאמתו לרוח הזמן . המשך הדיון בעקידת יצחק חושף רובדי פרשנות נוספים : אלי : אני לא מתייחס לאברהם כדמות מופת כי אז אני מאבד את היכולת להבין אותו, לפרש אותו, לדבר אתו, הגלוריפיקציה הופכת אותו לפלקט [ . . . ] מי אמר לך שאברהם עמד בניסיון ? לדעתי הוא נכשל, הוא נכשל בניסיון, בעקידה [ . . . ] ואם הפירוש שאברהם נכשל לא נכתב אז, היום הוא נכתב . אז מה אם % 99 מהפירושים יטענו משהו אחר ? אני לא התחתנתי אִתם, אני לא מחויב להם . התורה היא מקור השראה, לא מקור סמכות, ומיותרת פה גם החשיבה שאלוהים תמיד צודק . אני לא חייב להוציא אותו בסדר בכוח, לא אותו ולא את אברהם . אברהם אבי האומה נבחן כאדם, באופן ביקורתי מבלי להאדירו . כך יכולים הלומדים בישיבה החילונית "לדבר אתו", לקרוא ולפרש את הטקסט "כאן
|
|