|
|
עמוד:12
12 ימי תנועת הנוער, ‘התנועה המאוחדת', עברו עליי במושבה ( ספק עיר ) , פתח תקווה בה התגוררנו . מדי מוצאי שבת לאחר הפעולה, פסענו כגוש אחד תוסס אנרגיות, לבושי חקי וחולצות כחולות ברחוב מוהליבר אל עבר דוכן הפלפל של תמר, מקום הכינוס של חברי התנועות, רעשנים, שרים, מתגודדים ונוגעים . במלחמה שנקראה ‘השחרור' עוד היינו תינוקות, אולם את סיפורי גיבוריה הִכרנו ולמסר הטמון בשיריה הוקנה תפקיד מכריע בהכוונת דרכנו . במלחמה שנקראה ‘קדש' — ואכן כבר אז לימדו אותי שמלחמותינו הן ‘קדושות' —, צעדנו ברחובות העיר כגוש מלוכד אחוז תזזית, ושאגנו “לא אגדה רעיי ולא חזון עובר" . היינו תומכים נלהבים בכיבוש קֹדשי סיני, ושבועיים לאחר מכן קיבלנו בהכנעה את הכרזתו של דויד בן- גוריון, שעקב אולטימטום אמריקני-סובייטי שומה על ישראל לסגת משם . קיבלנו את הגזירה, אך ידענו שעוד נכונו לנו עלילות . בפתח תקווה של אותם ימים היו שלושה בתי קולנוע . באחד הוצגו סרטים הודיים והס היה מלהזכירו, או אפילו להתקרב אליו . קולנוע ‘היכל' היה שייך להסתדרות העובדים ואליו הלכו ‘הטובים', כלומר אנחנו והדומים לנו . בבית הקולנוע השלישי, ‘הדר', כך אמרו בלגלוג ‘הטובים', מוצגים סרטים של פושטקים . לאמיתו של דבר, כלל לא ידעתי אז ואפילו לא היום, אלו סרטים הוצגו שם, משום שקולנוע ‘הדר' היה עבורנו, חברי התנועה בחזקת מחוץ לתחום . מדי מוצאי שבת עברנו על פניו בדרכנו לפלאפל של תמר . שם חגגנו על חצי פיתה ששלושה פלפלים תְפוחים, חמימים ומעט חריפים נדחסו לתוכה, והטחינה שנשפכה עליהם הייתה בדיוק במידה, לא דלילה מדי וגם לא סמיכה מדי, אבל טובה דיה להענקת הלחלוחית והחמיצות המרעננת . ל'ארוחה הזאת' הספיקו דמי הכיס השבועיים שלי וגם לכוס גזוז חמוץ מתוק בערבו של יום . כך חלפנו שם, צוהלים, בטוחים בצדקתנו וחזקים . ילדי מהנדסים, פקידים, מורים ורופאים, וקראנו קריאות לעג לעבר ה'פושטקים' שישבו על הברזלים או על מדרגות בית הקולנוע וצפו מן הסתם בסרטים הערבים הללו . וכשעברנו בדיוק מולם הטחנו בהם פה אחד : “נוער הזהב רד לנגב . . . " ! ממש כמו שלימד אותנו בן-גוריון באמצעות נושאי דברו המדריכים שלנו בתנועה . בשנים שחלפו מאז, הרהרתי לא אחת בדברי איוולת ורהב אלו . ואז, תוך כדי אירועי האינתיפדה השנייה הבזיקה בי מחשבה שהלכה והעמיקה, שייתכן כי יש ביכולתי לסמן אירוע נעורים זה כתחילתו של הכישלון . מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה של דורי . בתוכה התבגרנו . האמת היא שלא רצינו בה . כל בני הגרעין היו מגויסים וחששנו מפני מה שעלול לקרות להם ולכל המדינה שלנו . משנתרחשה ונסתיימה, נשמתנו נעתקה באחת . לפתע הכול היה פתוח לפנינו . הנפש התרחבה . האוויר גדש את הריאות ונשמנו לרווחה . את הכול רצינו לחפון בכפות ידינו . לפרוץ את הגבולות . לחוש ממש את הארץ שהתרחבה פתאום . לגעת במה שעד כה היה עבורנו מחוץ לתחום . גבי ואני נישאנו לאחר המלחמה וכמתנת ירח דבש הִקצה לנו גדוד 50 של הנח"ל
|
|