|
|
עמוד:12
12 שהמימוש הספרותי יחליף / ימנע את הקורבן במציאות . יהושע מנסח בווידוי זה את מצבו האפריורי של היוצר בשפה העברית ככזה שעקוד לסיפור, ממולכד בשכבות של טקסט ושל הפרשנויות שנערמו על גביו, ועל כן אחוז כל-כך בצורך למלט ממנו את עצמו, ולעיתים גם את קוראיו . לצד היותו של הסיפור מזמין אינספור אפשרויות פרשניות, הוא גם מגלה סתימות עקיבה וכמעט בלתי נסבלת . זו מעניקה לו הן את כוחו והן את הקושי הגדול להניח לו להיות מבלי לחזור אליו ולבקש לפעול בו ; מעין מצב של קיפאון בתוך אנרגיות גבוהות . הסוד בסיפור, אומר דרידה במסתו מתת מוות, טמון ביחס המוחלט בין אלוהים לאברהם ; ב" [ - - - ] בלבדיות המוחלטת של היחס בין זה שקורא לבין זה שמשיב 'הנני' [ - - - ] " . 5 השאלות נותרות ללא מענה . תודעתו של אברהם — הגיבור הפועל בסיפור זה — חסומה בפנינו, הקוראים, באופן מוחלט, ואיש מבין דמויות המשנה אינו שואל את השאלות המתבקשות מאליהן, פרט לשאלתו האחת של יצחק, אשר זוכה לתשובה ערטילאית מצד אביו . היוצר המאוחר בשפה העברית חש עצמו תלוי ונתון בטקסט הקדום . המעט שהוא מבקש הוא כי שאלתו הנואשת והמאוימת של הבן תיענה : "ואיה השה לעולה" ( בראשית, כ"ב, פסוק 7 ) . אך המענה היחיד שמספק הטקסט הוא תשובתו הסתומה של אברהם : "אלוהים יראה לו השה לעולה בני" ( שם, שם, פסוק 8 ) . המשורר מטבעו מתנגד לקיפאון של הסיפור ומנסה לטלטלו, שהרי קשה מאוד לזוז בו . התנועה הכפויה הזאת בסיפור המוכר ועם זאת הסתום והחידתי של העקדה כמו אומרת משהו על מצבו הקיומי של האדם, אשר אינו יודע כמעט דבר על הבאות . מצד אחר, מאחר שמודל העקדה הוא כה מרכזי במרחב ההיסטורי והתרבותי של היוצר העברי, הוא עשוי לשמש לו כמודל שאין בלתו כדי להסביר לעצמו את הכוחות ההיסטוריים והלשוניים הפועלים עליו . הקריאה היא אפוא דו-כיוונית, מעין מאבק פרספקטיבות . אחת : הרגע ההוֹוִי מול העתיקוּת, שמבקש לעשות לעצמו "תיקון גנטי" ברגע הקדום שבו ה"גנום" נוסח, משום שלוּהיה היוצר מצליח לשנות את מהלכי העלילה ברגע ההוא, אולי גם ההווה היה משתנה . זהו המהלך העכשווי שיש בו בלתי-אפשרות ועם 5 ז'אק דרידה, מתת מוות, תרגמה והוסיפה אחרית דבר : מיכל בן-נפתלי, רסלינג, תל-אביב, 2008 , עמ' 160 . באחרית הדבר שלה למתת מוות כותבת מיכל בן-נפתלי : "אין כניסה לסוד [ - - - ] הוא אינו נסתר או לא נגיש זמנית, כלומר ניתן לגילוי בעיקרון . הוא מצוי על פני השטח, אך אינו בבעלותו של איש" ( מיכל בן-נפתלי, "'יש אנשים שאינם אוהבים את חרות האמירה' — אחרית דבר", שם, עמ' 176 ) .
|
|