|
|
עמוד:40
גיליון ,86 ניסן תש“ף, אפריל 402020 “אמא רוסיה” הסובייטית מתבקשת לסייע בפועל נאצר חש בחשאי לפטרוניו במוסקבה, כבר בינואר 1970 . הוא הציג לליאוניד ברז’נייב הנשיא ולאלכסיי קוסיגין, שר החוץ הסובייטי, את מצוקתו וביקש סיוע שיתבטא במעורבות ישירה של צוותים סובייטיים במלחמה, ואיים עליהם שאם הם לא יישעו לבקשתו הוא יעביר את השלטון ליריבו הפוליטי, זכריא מוחי א - דין, שהיה פרו - מערבי . ראשי הקרמלין נענו למנהיג המצרי והחליטו על העברה מיידית של 18 סוללות SAא”קט - ,3 מתקדמות וניידות, על צוותיהן ולצידן שלוש טייסות מיג 21 משופר עם טייסיהן הסובייטיים . כך החלה, הלכה למעשה, המעורבות הסובייטית הישירה והבוטה במלחמת ההתשה . כוחות לחימה סובייטיים לצד כוחות מצריים . ישראל מצאה עצמה בעימות ישיר מול מעצמה עולמית ! התפתחות דרמטית נוספת אירעה מספר חודשים לפני כן, בצד הישראלי . האש הכבדה מהצד המצרי של התעלה, לא פסקה ומספר הנפגעים בצד הישראלי הלך והאמיר, למרות הכנסת חיל - האוויר למערכה ולפעילות מסיבית במרחב התעלה ( מיולי 69 ’ ) . באמ”ן התגבשה תוכנית רדיקלית שתכליתה לפגוע אנושות בתשתיות החיוניות בעומק מצרים . תוכננו הפצצות “אסטרטגיות” על תחנות הכוח הגדולות, בתי זיקוק ועוד שורה של יעדים רגישים ביותר, שהשמדתם תהיה בלתי הפיכה ותחזיר את מצרים שנים רבות לאחור . ההערכה הייתה, כמובן, שמכות אנושות אלו תכרחנה את ההנהגה המצרית לשים קץ באחת למלחמת ההתשה . את הסד”כ של זרוע האוויר . עם זאת העדיף הוד לתקוף בעומק מצריים מטרות “רכות” יותר כמו ריכוזי מחנות צבא, מחסני ציוד וכיוצא באלה – מחנות הסתאפ, דאשור ועוד, ברחבי קהיר ועמק הנילוס . כך הפכו ההפצצות האסטרטגיות שתוכננו ל”הפצצות עומק”, שהחלו בינואר 70 ונמשכו עד אפריל באותה שנה, כשדיין הורה להפסיקן, עם הכנסתן לזירה של סוללות הטק”א החדשות ושלוש טייסות – כוח החירום הסובייטי, כמסופר לעיל . הטיל שכופף את כנף המטוס . . . הפצצות העומק “הרכות” לא גרמו למצרים להפסיק את מלחמת ההתשה, אך רישומן והטראומה שיצרו בשורות ההנהגה המצרית הבכירה, הותירו את חותמן גם בשנים שלאחר מכן . עובדה, המצרים לא פתחו במלחמת 73 ’, כל עוד לא הייתה להם אופציה לתקוף את ישראל בעומקה ובכלל זה את בסיסי חיל - האוויר . יחד עם זאת, לתקיפות העומק במצרים, הייתה בכל זאת השפעה להגיע בסופו של תהליך, להפסקת האש שהושגה באוגוסט 70 ’ . מנגד, תמיד קיימת האפשרות להניח שאם היו מתבצעות התקיפות “האסטרטגיות” שתוארו בתוכנית המקורית לעיל, היה סיכוי לישראל לנצח במלחמה הכפויה הזו בצורה ברורה, ואולי הייתה דוחה את מלחמת יום הכיפורים . מותר לנו להטיל ספק באפשרות שמצרים, שתשתיותיה חרבות וכלכלתה מדממת, הייתה בוחרת לצאת למלחמה נוספת, שתנאיה שונים לחלוטין, מהתנאים שהיו ערב מלחמת 37’ . מה שלמרות הכול הביא את קיצה של מלחמת ההתשה, באוגוסט 70 ’, הייתה המעורבות של המעצמות הגדולות . מעורבות שהתווספה למכות האוויריות ולרצף המבצעים שכבר סקרתי . ברית - המועצות אמנם כבר הייתה מעורבת ישירות, כדי לסייע לבעלת בריתה, אך נרתעה מהעמקת מעורבותה כדי למנוע עימות ישיר עם ארצות - הברית שעמדה לצידה של ישראל, אף כי בהסתייגות . הסובייטים דחקו במצרים להגיע ראשי הקרמלין נענו למנהיג המצרי והחליטו על העברה מיידית של 18 סוללות טק"א 3 - SA , מתקדמות וניידות, על צוותיהן ולצידן שלוש טייסות מיג 21 משופר עם טייסיהן הסובייטיים . כשהצגתי את התוכנית ב”בור”, למשה דיין, שר הביטחון, בנוכחות הרמטכ”ל ובכירים נוספים, הבחנתי אצלו באי - נוחות מסויימת, שביטאה את החשש מפני תגובה נגדית רוסית והעמקת מעורבותה במצרים . אפשר שהחשש מהסובייטים ליווה אותו עוד ממבצע “קדש” ( 1956 ) , כשהרוסים איימו בהשמדת ישראל אם לא תיסוג מסיני . . . גם מפקד חיל - האוויר, האלוף מוטי הוד, הסתייג מהתוכנית בנימוק שאינו בטוח עדיין בביצועיהם של מטוסי הפנטום החדשים, שהתחילו לחדש הפשיטה על האי שדואן, באדיבות ארכיון צה”ל כשהצגתי את התוכנית ב"בור", למשה דיין, שר הביטחון, בנוכחות הרמטכ"ל ובכירים נוספים, הבחנתי אצלו באי - נוחות מסויימת סוללת SA3 SA3 - הטיל שכופף את כנף המטוס עוד על מלחמת ההתשה
|
|