|
|
עמוד:17
17 בירושלים . המגרש היה פנימי, ורק פתח קטן נפתח ממנו לרחוב . בנייני אבן הקיפו אותו מכל צדדיו, ובמרכזו היה עץ לימון . להבדיל מתהליך התכנון המקובל, שלפיו נקבעות כל החלטות התכנון על שולחן השרטוט במשרד ( היום בצג המחשב ) ולאחר מכן מועברות לשטח עצמו, כאן תכנון הבית נעשה על גבי השטח עצמו ומשם הוא צמח . במשך שעות ארוכות ישבתי לבד במגרש וניסיתי לחוות ישירות את מה שקרה שם ; ניסיתי להקשיב ל“קולות“ של המקום עצמו . במקום “להשתחרר“ מכל אילוץ ולפיכך לעקור את העץ, החלטת התכנון הראשונה שקבעתי היתה להשאיר את עץ הלימון במקומו ולתכנן את הבית סביבו . כדי לקבוע את גבולות החצר במדויק הלכתי קדימה ואחורה ; חיפשתי את הגבולות ש“ירגישו נכון“ . סימנתי אותם על פני האדמה בגיר אדום, וסימון זה ציין את המקום שייבנו בו בפועל קירות המבנה . הספר הנודע לאדריכלות . מצאתי בית ספר שבאותו הזמן המוטיב המרכזי בהוראת האדריכלות בו היה המוטיב המושגי . האדריכלות המושגית חפפה לאמנות המושגית ( conceptual art ) , שהחלה לפרוח באותה העת . היא נחשפה לראשונה בתערוכה שנקראה When Attitudes become form , שהתקיימה אז בגלרייה ICA לאמנות ( Institute of Contemporary Arts ) בלונדון, והיתה לציון דרך בעולם האמנות . השיח האדריכלי שהתקיים באותה עת בבית ספרי, A . A-ה בלונדון, בין המורים שייצגו את הזרם המרכזי בו, למשל, אנשי קבוצת הארכיגרם, התייחס לסביבת האדם בשכלתנות גרדא, כעולם בדיוני המורכב מדימויים וממושגים תוך כדי התכחשות מוחלטת ולעתים אף זלזול וציניות כלפי הסטודנטים או המורים שבחזית סדר יומם דיברו על הקשר הרגשי שבין האדם למקום . תפיסה מושגית זו התפתחה והצמיחה מאוחר יותר תנועות חדשות, וכל אחת ניסתה בדרכה לחפש מוצא ותשובה לאכזבה ולייאוש שנוצרו בעקבות האדריכלות המודרנית שנים קודם לכן . בין תנועות אלו אזכיר את קבוצת הארכיגרם באנגליה, שנמנו עמה פיטר קוק, רון הרון ואחרים, שעל בסיס רעיונותיהם תכננו ובנו אחרים את מרכז פומפידו בפריז 15 שנה לאחר מכן, זרם “הטכנולוגיה הגבוהה“ ( Hightechnology ) , זרם הפוסט-מודרניזם, שצמח מ“החמישייה הניו-יורקית“ ( New York Five ) , שבחופה המזרחי של ארצות הברית, זרם ה- New Tradition , שניסה להתרפק בנוסטלגיה על אדריכלות ומסורת העבר וזרם הדה-קונסטרוקציה, שלמרבה הצער מככב עד עצם היום הזה . למרות השוני בין הזרמים והקבוצות היה להם מכנה משותף והוא הנחת היסוד שבבסיס האדריכלות אין אמת מוחלטת וכי יופי ונוחות הם מושגים סובייקטיביים שעניינם בסגנון, דעה, אופנה ופרי חזונו האישי של היוצר . הנחת יסוד זו פסלה, בעצם הגדרתה, כל אפשרות לדיון ציבורי בשאלה מה זאת אדריכלות יפה . אף לא אחת מהתנועות האלו ניסתה להתמודד באופן מעמיק עם המשבר שנוצר, לשנותו כדי לפותרו . ב- 1973 סיימתי את לימודי בלונדון וחזרתי לארץ . הבניין הראשון שקיבלתי לתכנן בהיותי בעלת משרד עצמאי היה ביתו של הסופר דוד שיץ בשכונת בקעה אך גם בהליך כזה, שהבית אכן צמח ישירות ממציאות המקום ומרוחו ולא מהליך מופשט ושרירותי על שולחן השרטוט, היו שאלות קריטיות שעדיין נותרו פתוחות : מהם החוקים והתהליכים שמכתיבים את מערכת • היחסים הנכונה בין המרכיבים השונים היוצרים את השלם ? מה אחראי לדבק הזה שיוצר את תחושת האחדות • ( Unity ) בבניין ? או במילים אחרות, מהם יסודות ההרמוניה באדריכלות ? חיפשתי את שלמות אותה הדרך שתוביל אותי לתכנן כפרים, שכונות, בניינים וגנים שתהיה בהם אותה איכות נוגעת ללב הקיימת בכל אותם המקומות שאנו רוצים לחזור אליהם שוב ושוב . צילמתי את כל אותם המקומות, מתוך התערוכה " When Attitudes "become form , גלריה ICA , לונדון, 1969 . גבולות הבית המתוכנן הוכתבו וסומנו על פי מקומו של עץ הלימון בחצר, בית שיץ, ירושלים . הבית מסביב לעץ הלימון, בית שיץ, ירושלים ( תכנון : נילי פורטוגלי ) .
|
פורטוגלי, נילי
|