מבוא

עמוד:12

12 מבוא ילידי המקום ( דרוזים, נוצרים ומוסלמים ) שלמדו במוסדות אמנות בישראל ואתגרו את השדה ואת גבולותיו האתניים והלאומיים . אמנם כבר במחצית השנייה של שנות השבעים התמקמו אמניות צעירות כתמר גטר ( נ‘ 1953 ) , מיכל נאמן ( נ‘ 1951 ) , יהודית לוין ( נ‘ 1949 ) , דגנית ברסט ( נ‘ 1949 ) , נורית דוד ( נ‘ 1952 ) ואפרת נתן ( נ‘ 1947 ) במרכזו של שדה האמנות האוונגרדית בתמיכתו ובאהדתו של רפי לביא ( 1937 - 2007 ) , אבל רק בשנות השמונים, ובעצם לקראת סופן, אפשר היה לדבר במונחים של ‘נשים- אמניות‘ . פריצה זו של הנשים הייתה חלק מהתנודה החברתית ( social oscillation ) של התקופה, אם כי בשדה האמנות איחר השיח הפמיניסטי להתבסס . אמניות צעירות, בנות דור שנות השמונים – דורית פלדמן ( נ‘ 1956 ) , דיתי אלמוג ( נ‘ 1959 ) , סיגל פרימור ( נ‘ 1961 ) ואחרות – יגדירו בנוכחותן את מעשיהן של הראשונות, שבמהלך שנות השמונים יגבשו מחדש את שפת הביטוי שלהן ברוח העשור מתוך התרחקות ממאפייניהם המוקדמים . בכל הנוגע למדיום עצמו, אמני צילום שחזרו אז מלימודים בחוץ לארץ לקחו חלק פעיל במִפנה הצילום, שמצא את ביטויו המוסדי בביאנלות לצילום שהתקיימו במשכן לאמנות עין חרוד לקראת סוף העשור . נוכחותם התוססת של האמניות והאמנים הצעירים בצירוף הצלמים ואמני המיצג, שתבעו גם הם את מקומם בשדה האמנות, יצרה ‘לחץ דמוגרפי‘ שחייב היה להשתחרר במוקדם או במאוחר בדמות הקמתם של חללי תצוגה חלופיים וגלריות לאמנות עכשווית . תחושתם של בני הדור הצעיר שהם מצויים במצור אמנותי ותחושתה של המערכת הממסדית ( המוזיאונים המרכזיים והגלריות המסחריות ) שהיא מצויה בהצפה בלתי מבוקרת, הניעו אפוא את גלגלי הסינתזה הפלורליסטית – 2 אירועים ‘פלורליזם בעל כורחו‘ של הממסד לצד פעילות אוצרותית עצמאית של קבוצות ויחידים . אמנותיים והקמת קבוצות שמקצתן העמידו חזון אמנותי- תרבותי, ואחרות העמידו רק פלטפורמת פעולה ( אחד העם 90 , אנטיאה, ‘תל חי 80 ‘, ‘מפגשי פיסול בטבע‘, ‘המשותף קיבוץ‘, ‘מפגש שפיים‘, קבוצת ‘רגע‘ ) עודדו, כמו שיפורט בהרחבה, דינמיקה צפופה ומתישה בין המרכז לפריפריה . דינמיקה זו התפתחה גם בתוך הערים הגדולות עם המעבר לאזורים חדשים ( למשל רחוב שינקין בתל אביב ושכונת פלורנטין ודרומה ממנה, על גבול יפו ) , כל זאת לצד הופעתם של המקומונים, שסיפקו במות חדשות לסקירה של פעילות אמנותית צעירה . יתר על כן, החיפוש אחר נִראות הביאו את מאיר אהרונסון להקים את המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן ( 1986 ) , ואת המרכז לאמנויות גבעת חביבה בשיתוף העיתון על המשמר להוציא את כתב העת סטודיו ( 1989 ) , פרי יזמתם המשותפת של אילנה וטולי באומן, שעמדו גם מאחורי אירועי תל חי . חיים מאור ( נ‘ 1951 ) מונה לעורך סטודיו , ויחד עמו ערכה את כתב העת דליה מנור עד יציאתה ללימודים בלונדון . עד מהרה נעשה סטודיו לבמה הראשית לסקירת המתרחש וקידם את הדיון התאורטי באמנות הישראלית בת הזמן . בשנות התשעים, לאחר שסיימה את תפקידה כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, נכנסה שרה ברייטברג- סמל לתפקיד העורכת . בשדה האמנות המקומית היו שנות השמונים עשור של מפנה, ניסיון להציב חלופה למה שקוּדש או לחלופין כשל בעשורים הקודמים . אבל בשיח האמנות – בעולם בכלל ובישראל בפרט – נתפסה חלופה זו, על הצלחותיה וכישלונותיה, כ‘חזרה‘ לא רק לציור, אלא גם לערכים אנכרוניסטיים, מעין ראקציה שמדגישה את המדיומלי, את החומר, את האובייקט האמנותי, מה שהתאורטיקנית אביגיל

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא