מבוא

עמוד:11

מבוא 11׀ מטרה לעודד בני אדם לפעול בצורה 'הנכונה' — האלימות כופה ׀ אותם לכך תוך צמצום רדיקלי של אפשרויות התנגדות, בריחה או חתירה שכנגד" ( הנדל, 2011 ) . על רקע המצב החוקתי בתקופת השלטון העותומני ( משטר הקפיטולציות ופעולות התורכים נגד עליית יהודים לארץ ישראל — כרמל, תשמ"ב ) ובתקופת המנדט פעלה הציונות מתוך מאמץ מתמיד להפר אותו ולפעול נגדו, גם אם מתוך משא ומתן מתוחכם אתו . ההצדקות לפעולותיה האלימות בארץ ישראל לא הושתתו, בחשבון אחרון, על החוק השורר בארץ ישראל אלא על משאת נפש ציונית לכבוש את המרחב שלה . שכן ביסודו של דבר פעלה הציונות מתוך דחף תאולוגי שהצדיק את הבחירה בארץ ישראל כיעד שאליו יעלו היהודים שהוקאו מאירופה המודרנית, ו"הרעיון של 'ארץ יהודית', 'ארץ שלנו', 'ארץ יעודה', היה אפוא מקובל בחוגים יהודיים רחבים, בייחוד כאלה הקשורים ליהדות מזרח אירופה או קשורים בה" ( אטינגר וברטל, תשמ"ב : 18 ) . או כמו שטען גרשם שלום : "אני משוכנע, שמאחורי כל החזית החילונית של בנינה מקפלת הציונות בתוכה בכוח תכנים דתיים" ( שלום, 1976 : 587 ) . לכן מבחינת הציונות היה מדובר בעצם ב"מצב חירום", וכפי שניסח אותו ולטר בנימין בתזות שלו על "מושג ההיסטוריה" : "מסורת הנדכאים מלמדת אותנו ש'מצב החירום' שבו אנו חיים הוא הכלל", שהוא מצב שבו היוצא מן הכלל הופך לכלל ואשר המצויים בתוכו מצפים לגאולה משיחית ( בנימין, 1996 ) . במצב החירום הפוליטי הזה שבו פעלה הציונות, שראתה בעצמה תנועה לשחרור לאומי מן הדיכוי המודרני של היהודי, האוטופיה המדומיינת שלה לא העניקה ביסודו של דבר לגיטימציה לחוק השורר בארץ ישראל, שאותו היא שאפה, בחשבון אחרון, להמיר בחוק של המדינה היהודית . במצב הזה, גם כשנשאו ונתנו הציונים עם החוקים השוררים בארץ ישראל וגם כשפיתחו שיטות פרגמטיות ומתוחכמות להפליא כדי לבנות בחסותם את המפעל הציוני, היו ההצדקות האחרונות שעמדו ביסוד האלימות שהפעילו, מסוג מיוחד . בעקבות בנימין, שהבחין בין שני סוגים של אלימות : "אלימות מתוות חוק", שמכוננת את החוק, ו"אלימות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא