|
|
עמוד:13
האם ניתן לראות בנצי״ב מוולוז׳ין מבשר של הציונות הדתית ? 13 היסוד של לילנבלום הייתה ״כוחנו הפנימי, כוח התורה, כבר נחלש . החדרים, הישיבות, 1 מתמעטים והולכים מיום ליום . רוח הדתיות הולכת ומתרופפת״ . בסופו של דבר לא נדפסו דבריו אלה של לילנבלום, ולא הפכו להיות תצהיר רשמי של המטרות של תנועת חובבי ציון . לעומת זאת בתנועה הציונית כמעט מראשיתה החלו דיונים תוססים וגלויים בסוגיית החינוך והתרבות ( פולמוס ה״קולטורה״ ) , 16 כמובן, הטענה ששורשי הפולמוס נעוצים שבעקבותיהם נוסד בין השאר המזרחי . בתקופת חיבת ציון יש לה על מה שתסמוך . הפלגים המקוטבים בקרב חובבי ציון הביעו את דעותיהם בבמות שונות, אך אלה מעולם לא הפכו לעמדה רשמית של התנועה . כאמור לילנבלום לא הצליח ביזמתו זו, לפחות לא באופן רשמי בקרב חובבי ציון . נשוב ונקבע : כדי למנוע את החיכוך שבין משכילים לדתיים הייתה העמדה הרשמית של 1 קברניטי התנועה, שעל המתיישבים בארץ לשמור על חיים דתיים לפחות בפרהסיה . שאלת היישום והצורך בפיקוח הדוק או כללי בלבד היא זו שעוררה מחלוקת בפלגים השונים בתנועה . נמצאנו למדים, כי חובבי ציון התרחקו ממיסוד אידאולוגי של פעילותם לפחות בעשור הראשון לקיום התנועה . העובדה שמנהיגי התנועה ידעו להימנע מעמדות רשמיות בסוגיית התרבות, ואדרבה תמכו באצטלה שמרנית לפחות מבחינת ההתנהגות בפרהסיה בקרב המושבות, אפשרה לגורמים שלא מצאו את מקומם בתנועה הציונית להשתתף בפעילות של חובבי ציון . והא ראיה : בעוד שהתרומות לתנועת חובבי ציון היו מיועדות ישירות להתיישבות ( לפחות מבחינה רשמית ) , מסי החבר של התנועה הציונית ניתנו לארגון ולמנגנון ולא לשם מטרות מסוימות . היעדר עמדות רשמיות בסוגיית התרבות אפשֵר לשורה של מנהיגים רבניים להשתלב בתנועה ולהיאבק על דמותה הרוחנית . ( ב ) הנצי״ב : דימוי ומציאות דמותו של הנצי״ב הייתה מורכבת . מצד אחד לאחר לבטים לא פשוטים הוא נרתם בתנופה לפעילות של תנועת חובבי ציון . הלהט שלו היה סוחף במידה כזו שאפשֵר לו לספוג עלבונות וזלזול מצד גורמים שונים בתנועה ולהמשיך בחברות בה . ומצד שני הוא היה גורם אופוזיציוני מובהק, שלא הסכים במקרים רבים לדרכה של התנועה, ולבסוף גם פעילותו בתוכה שככה . ברצוני לתאר את אופי פעילותו של הנצי״ב בחיבת ציון, ולעמוד על התפיסה הלאומית העולה מתיאור זה . 1 כתבים, ז, עמ׳ 324 . 16 ראה ש׳ אלמוג, ציונות והיסטוריה, ירושלים תשמ״ב, עמ׳ 61 - 129 . 1 ראה י׳ שלמון, דת וציונות : עימותים ראשונים, ירושלים תש״ן, עמ׳ 112 - 149 ( להלן שלמון, דת וציונות ) .
|
|