|
|
עמוד:14
ברית עימות להגשמתו העצמית של המבקר, אלא משום שמבוקריו – מקורות הסמכות של דתו, ובכלל זה האלוהים – זקוקים לביקורתו ( כשם שהוא זקוק לביקורתם ) . תפיסה כזאת של ברית הדת מקומה לא יכירנה בהגות היהודית הפוסט-תלמודית . זהו קול שנדם, או נכון יותר שהודמם מאז חתימת התלמוד . ומכיוון שאין הוא מהווה עוד אופציה דתית ( סובבת-אל ) חיה, הוא חדל גם מניה וביה מלהוות אופציה פרשנית דתית חיה אפילו עבור הטקסטים הנותנים לו ביטוי חד וברור ! שנית, היבט נוסף של העמדה העימותית הנדונה כאן, אף הוא נראה כחורג מהגבולות הלגיטימיים של שיח הדתיות ( הסובבת-אל ) , נוגע לכפירתה הגלויה בכליל-השלמות האלוהית . ענייני בספר זה איננו תאולוגי במהותו . אין הוא דן דיון אונטולוגי שיטתי בטבעה של האלוהות, כוחה ומגבלותיה, ואין לו עניין בבירור כזה כשלעצמו . שאלת כל-טובו וצדקת דינו של האל עולה בו רק ככל שהתשובות לה מניחות את המסגרת למה שאקרא ״נורמות הדיספוזיציה״ המעצבות את עולמו הדתי של המאמין . הספר מתחקה אחרי מחלוקת היסוד התלמודית על אודות טיבן של הנאמנות והמחויבות הדתית, ומה שעומד בבסיסן . ושוב, בעוד הרהורי כפירה בעצם קיומו של האל, באיכות שיקול דעתו, בטיב פעולתו בעולם, בשאלת ראויות עבודתו, הינם חזון נפרץ בין מבקרי הדת ומתנגדיה, הרעיון להשתית נאמנות ומחויבות דתית על כפירה גלויה בשלמותו המוסרית המוחלטת נדמה בלתי קוהרנטי בעליל . כליל השלמות האלוהית מהווה היום הנחת יסוד לעולמן של כלל תצורות החיים הדתיות ( הסובבות-אל ) , והיא משותפת לחברי הקהילות הללו, להוגיהן ולחוקריהן . צירוף של אלוהים ואי-שלמות מוסרית נתפס כטעות קטגורית, כטעות בהגדרה, אבל הרעיון לראות בייחוס מפורש של חוסר שלמות לאל יסוד מוסד למחויבות, לנאמנות ולמסירות נפש דתית נדמה כחסר כל פשר . אפילו דוד הרטמן לא העלה על דעתו אפשרות כזאת, ופירש את קריאת התיגר של אברהם באלוני ממרא כהוכחה לנכונות האל לרסן עצמו ולהיסוג אחור על מנת לביוגרפיה הדתית של אברהם, לפירושיה להותיר לאדם מרחב שיפוט אוטונומי . השונים, ואף להגותו של הרטמן, נשוב בפרק השני . שלישית, עוד מאפיין של העמדה העימותית הוא מעט מורכב יותר, ונדמה אולי כדרמטי פחות משני קודמיו, אבל גם הוא בעייתי . כוונתי להיבט הדיאלוגי המובהק של עמדה זאת . כפי שיוסבר ביתר פירוט בפרק הראשון, העמדה העימותית שלפיה שומה על המאמין לנקוט עמדה ביקורתית כלפי שמיא וכלפי ההלכה ומוסדותיה הינה רק צד אחד של המטבע . מודעותו לאי-שלמות מקורות הסמכות של דתו, למועדותם לטעות ולהיזקקותם לאתגור מתמיד, דבר המחייב אותו לנקוט כלפיהם עמדה ביקורתית, באה בד בבד עם מודעות דומה, ואף חזקה יותר, להיעדר השלמות שלו ולמועדותו למשל הרטמן, שם, עמ׳ – .
|
|