|
|
עמוד:14
14 | כַּוְכַּבּ : נשים בדואיות פורצות דרך טרם הפכה לחרב פיפיות . כל כך רציתי לחוש שוב את הנינוחות של הסקרנות שאין בה דרישה לסדר, אך זו נעלמה ממני . האם הייתה זו עבודתי כפסיכולוגית מחוזית בדרום, או שמא היה זה המעבר למרכז מנדל לפיתוח מנהיגות בנגב שהביא לשינוי האקטיבי ביחסי אל הבדואים בנגב ? אינני יכולה להצביע על אירוע כזה או אחר, אלא על הבנה רחבה שהחלה מתגבשת בתוכי שכללה את המרחב המשותף של כל תושבי הנגב, ובהם הבדואים החיים בו . התחלתי ללמוד ולהכיר מחדש את העולם החברתי והתרבותי רווי הרגשות המסתתר מאחורי המסורת עתיקת היומין של הכנסת האורחים . אי-ידיעת השפה הערבית הייתה המכשול הגלוי אך הקל לעומת יתר המכשולים . יותר מכול רציתי לשמוע את קולם של הבדואים עצמם . התקשיתי לראיין את הגברים, משום שהם היו זהירים וחשדניים, אך השיח עם הנשים הביא עימו את הקולות הפועמים של הלב . המפגש איתן כסטודנטיות וכעמיתות בקבוצות מנהיגוּת אִפשר לי לקבל עדויות מורכבות ועמוקות על חייהן . אט- אט נטוו הסיפורים כאותו שטיח גדול וצבעוני שהנשים הבדואיות נהגו לארוג למצע האוהלים . מעבר ללבושן הצנוע והכורח לציית לחוקי המשפחה הנשלטת בידי הגברים – האזנתי לחיים שלמים של מאבק כמעט בלתי נראה לעצמאות, להשכלה, לפיתוח אישי ולהכרה ביכולתן . לעיתים אינני בטוחה שאנחנו חיים יחד באותו הנגב המדברי . נדמה לי שהכביש המפריד גם כיום בין העיר הבדואית ובין היישוב שבכיכרותיו הירוקות פורחים פרחי עונה מרהיבים ובתחומיו גני משחקים רחבי ידיים, בריכה ומגרשי ספורט – כביש זה הוא בעצם אוקיינוס גדול . אני חוצה את הכביש בתוך דקות ספורות, אבל איני רואה אלא את הקצף המכסה את מעמקיו . ובכל זאת, על ביתם כעל ביתי הבוקר מאיר והערב יורד, החמסין מעיק והרוח מבשרת על שבירתו, הבצורת מכה שוב, ידיים חובקות תינוק שזה עתה נולד, פחד שורר מעוד מלחמה, אהבות, שאיפות ותקווה, ההבנה שאישה אינה מגדר אלא הוויה . כל אלו מקרבים גם שתי קונכיות שונות זו אל זו . הן כבר הקשיבו לדבריי על במות אחרות ; כעת תורי להקשיב להן . קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ . כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּה . רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת יָכוֹל לִקְבֹּעַ בְּלִי חֲשָׁשׁ : אוֹתוֹ יָם . ( ט׳ כרמי, 1994 . ״קשב״, עמ' 41 )
|
|