|
|
עמוד:12
12 | כַּוְכַּבּ : נשים בדואיות פורצות דרך הוזייל נראה עכשיו קטן כל כך אל מול הבניינים הגדולים, חלקם בני שתיים או שלוש קומות . את מקום האוהלים והצריפים מילאו עתה גם מוסכים, בתי מלאכה ומפעלים קטנים הצצים בכל מקום . שדרת חנויות ניצבת משני צידי הכביש, ובמרווח הצר בינן ובין הכביש הסואן נערמים ארגזים של ירקות ופירות ומחכים לקונים מזדמנים . מרחוק כבר אפשר להבחין במסגדים ארוכי צוואר, שבראשם כיפות מזהיבות מרשימות, בבתי ספר גדולים, בבניין המשטרה וכן בבית העירייה . המתנ"ס המקומי בנוי כאילו הוצא מכתב עת לאדריכלות מארץ זרה, ועל ידו ניצבת מרפאה גדולה המשמשת כחדר מיון קדמי . כביש שנסלל עם מהמורות בולטות במיוחד חוצה את העיר, ומדי כמה מאות מטרים קוטעת אותו כיכר גדולה, שהצמחים הנשתלים בה מעת לעת קמלים מיובש או מערמות האשפה המושלכות עליהם . הפעם אני מגיעה לרהט ממזרח ולא ממערב . אי-הידיעה מכה בי . לא שכנותם הזרה והשונה מפֵרה את שלוותי . עם השפה אין קושי – כולם כבר דוברים עברית, והיא מתגלגלת על לשונם בחופשיות . זהותם הישראלית של הבדואים התחלפה בזו הפלסטינית . רוחות רעות – לאומניות וגזעניות – מתערבלות באוויר ואי- אפשר שלא לחוש במשבן הדוקרני . מדיניות ממשלה, עימותים ביטחוניים, מלחמות קצרות טווח, הריסת בתים, אלימות פוליטית ומוסדית – כל אלה חותכים וקורעים את המרקם העדין של החיים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי הבדואי . אני חוזרת לרהט וגם מרחיבה את מעגלי ההיכרות עם לַקִייה, חוּרָה, שגב שלום והכפרים הלא מוכרים ביישובי הפזורה . ההבנה המפוכחת כי מה שנעלם מהעין רוחש לעת ערב, אינה מקילה . אני כואבת את אי-השקט במבטי הצעירים ואת היעדרם של סובלנות, כבוד, אמונה ותקווה . לעולם לא אסתובב עוד בבגדים קצרים, בנעליים גבוהות, בכובע ובמימייה התלויה על רצועה החוצה באלכסון את פלג הגוף העליון : התום פינה את מקומו להבנה שקיומם של חיים משותפים חייב להתבסס על הערכה, על ידיעה ותודעה, על היכרות עם השונה ועל פתיחות לראות גם את מה שנסתר או מוסתר מן העין . לפני עשרים שנה, בתוכנית מיוחדת להכשרת יועצות בדואיות באוניברסיטת בן-גוריון, כתבה לי אחת הסטודנטיות על גבי מחברת הבחינה : "לבקשתך כתבתי את התשובה לשאלה, אך אם אעשה מה שאמרת – יהרגו אותי" . ההערה שלה הובילה למחקר על הצורך להתאים את קוד האתיקה המקצועי של היועצים החינוכיים לחברה הבדואית המסורתית ( בן אשר, 2001 ) . אט-אט התוודעתי לקושי של הסבתות הבדואיות לספר את מצוקות הלב ( בן אשר ומרעי, 2012 ) ; לאימהות הבדואיות המנסות להגן על ילדיהן בזמן איום ביטחוני של נפילת
|
|