|
|
עמוד:13
מיכל רום | 13 הגדולה, פתח תקווה, התמונה לא השתנתה בהרבה . למבוגרים היו שמות מוזרים בשפות לא מוכרות כמו סורין, טוֹגוֹ, קוּרט ודינוּ, אבל לילדים שלהם היו שמות קצרים, בעברית, שנשמעו שייכים לכאן ועכשיו : עופר, עודד, רונית, אורית, סיגל, ליטל וחן . בין אלה לאלה, לא משנה לאן הגעתי, תמיד הייתה לפחות עוד ילדה אחת, בדרך כלל בגיל שלי פחות או יותר, שקראו לה מיכל . ברוב המקרים יותר מאחת : בגן חובה היינו שלוש "מיכליות", בבית הספר היסודי שש . בתיכון היינו ארבע בכיתה, חמש בכל השכבה . בצבא, באוניברסיטה, כמעט בכל מקום עבודה שעברתי בו — מיכל זאת ומיכל זאת ומיכל ההיא . לאורך כל שנות חיי לא זכיתי כמעט אף פעם להיות מיכל יחידה . תמיד היו עוד כמה מיכליות מסביבי . התוצאה המיידית הייתה שכולנו סומנו, תויגנו ונקראנו בפי כל על פי שם המשפחה שלנו . לפעמים רק איתו, לפעמים שני השמות יחד, ובכל מקרה, אף פעם לא רק מיכל . במקרה הפרטי שלי, זה בדרך כלל הלך יחד — מיכלרום בנשימה אחת . בלי הפסקה . ולפעמים רק רום, מעין שם חיבה . עד היום יש כאלו שקוראים לי ככה ואני נענית מיד, אפילו בשמחה . אני חושבת עכשיו : מה זה ה"רום" הזה שאימצתי כשמי הייחודי בעל כורחי ? כמו שאפשר די בקלות לנחש, רום הוא שם שהגיע לכאורה משומקום . הוא לא נושא על גבו מורשת בת מאות שנים, ויש לו היסטוריה כחושה יחסית . למעשה, משפחת רום שאליה אני שייכת נולדה רק לפני פחות מחצי מאה, ביום שבו אבא שלי ואמא שלי, שני יוצאי רומניה שנשאו שמות רומניים טיפוסיים — מרטין שמילוביץ' ודורה פרנקוביץ' — התחתנו והחליטו להעניק לעצמם שם חדש, כיאה למצוות המקום והזמן . הסיפור שלהם מוכר עד שחוק, בכלל לא יוצא דופן . דורה עלתה לארץ בגיל 12 ומיד עם הגיעה לכאן נדרשה / נתבקשה / בחרה להיות דורית ( כי מי הייתה יכולה לשער שכמה עשרות שנים מאוחר יותר, דורה יהפוך להיות שם של גיבורה נועזת שילדות וילדים בכל העולם נושאים אליה עיניים בהערצה ) . מרטין הגיע בגיל קצת יותר מבוגר, בן שבע-עשרה, ואולי זו הסיבה שנשאר עם שמו מלידה . השניים הכירו בישראל בתחילת שנות העשרים לחייהם, וכשהחליטו להינשא היה זה אך מתבקש שיחליפו את שם המשפחה לשם ישראלי, חדש, קצר וקליט .
|
|