|
|
עמוד:10
10 בקושי יצאתי מהבית, כי פחדתי לפגוש אנשים . פחדתי שיסתכלו לי בעיניים ויראו שם את המוות . לא רציתי לפגוש אף אחד . לא חברות, לא משפחה . לא היה לי כוח להעמיד פנים שאני בסדר . וכולם ראו שאני לא בסדר . אי-אפשר היה שלא לראות . לא צחקתי, לא ביליתי, לא ישנתי, לא חייתי . אבל תפקדתי נהדר . מהצד היה נראה כאילו אני אמא ואישה מושלמת . הבנות היו בריאות, מטופלות, אכלו טוב, ישנו טוב, לא החסרתי מהן דבר . הבית היה תמיד נקי ומסודר . ואני ? אני הייתי על תקן ה"איירובוט" . קמה, מנקה, מסדרת, מטפלת — ואז מכבה את עצמי . עד שצריך להידלק שוב ולהתחיל הכול מהתחלה . לא סיפרתי לאף אחד את האמת, איך שהלסתות שלי נצמדות זו לזו כשאני משכיבה את הבנות לישון ואחת מהן מתעוררת או שתיהן יחד, ואני ניגשת לאחת והשנייה צורחת . אני עוזבת את האחת ועוברת לשנייה ואז ההיא צורחת . והייתי חורקת שיניים והייתי מרגישה הצטברות של זעם בשיניים ובידיים, ופעם אחת ברחתי מהחדר כי קלטתי שאני אוחזת באחת מהן חזק . חזק מדי . לא סיפרתי לאף אחד כי התביישתי בעצמי . חשבתי : איזו מין אמא אני אם דבר כל כך רגיל, שבמשך מיליוני שנים מיליארדי נשים בעולם עשו ועושות, שובר אותי . ולא האמנתי שיכול לצאת ממני כזה זעם על יצורים כל כך קטנים שיצאו ממני . אני לא אמא, הייתי חושבת . הזעם הזה הוא לא של אמא . היה שלב שראיתי בהן, בקטנות שלי, אויבות שכל מטרתן למנוע ממני שינה . כל מה שרציתי זה לישון . להיעלם . להפסיק להרגיש את הריק הזה והשחור . זה כמו לחיות בלילה במשך שלוש שנים . והתחילו חרדות . והיה לי קשה לנשום והרגשתי עננה מרחפת מעליי כל הזמן, ועוד ענן עבה ואפור באזור הלב והסרעפת .
|
|