|
|
עמוד:11
11 הייתי הולכת לגן המשחקים ורואה אמהות עליזות מפטפטות וצוחקות ומטפסות עם הילדים שלהן על המגלשות . ואני הייתי יושבת על ספסל לבד ומתפללת שאף אחת לא תיגש אליי ותתחיל לדבר, כי היא תשים לב שאני לא כמוה . והייתי סופרת את הדקות כדי לסמן וי ליד "הפעילות אחר הצהריימית היומית" עם הבנות, שעשיתי כדי שארגיש שאני אמא טובה ושהכול בסדר . אבל כלום לא היה בסדר . איך כולן שמחות ? למה אני לא ? במשך חיים שלמים תכננתי איך כשאגדל אתחתן ואכנס להיריון ואהיה אמא, האמא הכי טובה בעולם, ויהיה לנו טוב ונעים ונהיה משפחה שמחה . אז איך זה שהנה זה קורה ואני לא שמחה . ולא רק שאני לא שמחה . . . אני . . . אני רוצה למות . אחרי שלוש שנים לא יכולתי לשאת את זה עוד . את השגרה, את החושך, את הזעם העצור, את המועקות, את החרדות, את הלילות חסרי השינה, את כתמי החלב על הבגדים שלי, את העובדה שכבר לא עניין אותי איך אני לבושה . או איך אני נראית . פשוט רציתי לכבות את האורות ולגמור עם הסיוט הזה . זכרתי במעומעם שפעם הייתי טיפוס שמח, מלא ויטאליות . חלומות . שאיפות . תשוקה . זכרתי גם שפעם אהבתי להיות עם אנשים ואהבתי לבלות . כל מה שעניין אותי זה לישון . לא להרגיש את המועקה . "אז ככה זה יהיה כל החיים ? " שאלתי פעם את גיסתי . "ככה כל הזמן ? כל יום לקום, לטפל . לקחת לגן, לבשל, להחזיר מהגן, להאכיל, לשחק, להעביר איכשהו את השעות עד ארוחת הערב ומקלחות והשכבה . לישון ולקום באמצע הלילה . פעם . פעמיים . שלוש . ולקום שוב בבוקר לאותו יום בדיוק . . . ? ככה ? " השאלה
|
|