|
|
עמוד:14
14 פרק ראשון הוא שאל שאלה ביקורתית : "מה לא טוב בחושים שלנו שמונע להכיר את הממשות כפי שהיא ? " . האופנים שבהם אנו תופסים את העולם עשויים להיות פונקציות של הכרה שלנו ולא של הממשות עצמה . לכן, מבחינה אפיסטמית הוא הבחין הבחנה ברורה בין הסיבה להצדקה של אמונה שלנו, דהיינו, הבחין בין סברה לידיעה . כדי שמשהו יהיה מוצדק נדרש לסלק מתוכו את הדברים שתלויים בנו . כסנופנס לא היה מוכן להחזיק באמונות רק מכיוון שעולם התופעות גרם לנו להאמין בכך, ולכן הציע לפתח חשדנות ולהיפטר מדברים שרירותיים — אם רוצים לדעת את מהותו של העולם יש להיפטר ממה שייחודי לנו ומהפרספקטיבות שלנו . יש להיפטר מהמכניזם שבו אנו תופסים את התופעות באמצעות החושים, משום שייתכן שהעולם כשלעצמו אינו באמת כפי שהתופעות מציגות אותו . אין לנו שום הצדקה אמיתית להניח שהתופעות אכן מציגות את המהות, ולכן יש לחשוד בהן ולנסות לסלקן . אנו אמנם מאמינים בהן באופן אינטואיטיבי, אבל זאת עדיין אינה הצדקה, ולכן צריך לחשוד ולחשוב כי ייתכן שאנו טועים . במובן הזה, כסנופנוס הוא הראשון ששאל את השאלות האפיסטמיות היסודיות ביותר, כגון : "מתי האמונות שלנו מוצדקות ? ", "מתי אני יודע ? ", "מה היא הידיעה ומה התוקף שלה ? ", "איך אפשר לדעת דברים ? ", "מתי אנו יודעים משהו באמת ומתי רק נדמה לנו שאנו יודעים ? ", "מה הם הכוחות האינטלקטואלים והקוגניטיביים שאנו צריכים לאמץ כדי להצדיק אמונה מסוימת ? " . כפי שנראה בהמשך, שאלות אלה הטרידו דורות של פילוסופים ומטרידות אותם עד עצם היום הזה . הירקליטוס — עולם של זרימה מתמדת על בסיס הפילוסופיה של כסנופנוס, התפתח פולמוס נרחב בין הירקליטוס ( Heracleitos , בערך 535 - 475 לפנה"ס ) לפרמינידס ( Parmenides , בערך 515 - 450 לפנה"ס ) . מחד, הירקליטוס סבר שהממשות האמיתית אינה מתאפיינת בתכונות שמתגלות למראית עין, ומאידך הוא סבר שאין פירוש הדבר שהחושים מטעים אותנו בהכרח . הוא בסך הכול ניסה לבטא את הריבוי הקיים בטבע ולהסביר את השתנותו המתמדת, למרות הקשיים הכרוכים בכך . הוא סבר שאותו הדבר נראה אחרת מנקודת
|
|