|
|
עמוד:14
14 | לשחרר את הדימיון - מאמרים על חינוך, אומנות ושינוי חברתי והנורמות המקובלות, אך מתוך הגולמי והפשטני שבשגרה הם יודעים להפיק את המעודן, את המשמעותי ואת הנשגב . כישרונם המיוחד הוא ביצירת קומפוזיציות חדשות, מקוריות ומתומצתות של חומרי החיים, בריאתן וסגנוּנן בהיצגים כובשים ומטלטלים בשפות היצירה למיניהן – ציור, פיסול, שירה, ספרות, קולנוע, תיאטרון, מוזיקה, מחול וצילום – והנגשתן לנו, לקהל, בדרכים שמחריגות אותנו מהבנליות ומהסתמיות אל התנסויות המאתחלות דבר - מה עמוק באנושיותנו . הם פותחים לפנינו מרחבים חדשים של חירות, מוסריות, דמיון, התפתחות והגשמה עצמית . היזכרו לדוגמה בתובנות העמוקות, באתגרים המוסריים ובווירטואוזיות הלשונית של דרמות מופתיות דוגמת אדיפוס המלך, מקבת, אויב העם וציד המכשפות . תנו דעתכם, לדוגמה, לדילמות המוסריות, הפוליטיות והזהותיות שעולות בשיר של ר'אדה א-סאמן, המוחה על גורלן של נשים ערביות "שמביאות לעולם את ילדי השבט שאותם ילמדו אחר כך לבוז לנו" ( 2008 ) ; או דליה רביקוביץ הכואבת את הטבח בסברה ושתילה וזועקת ש"חיילינו רצו לחזור הביתה בשלום", אבל "הילדים כבר היו מונחים בשלוליות הסחי" ו"תינוק לא הורגים פעמיים" ( 1995 ) ; או בזעקתה המתריסה של עדי קיסר, "אני המזרחית שאתם לא מכירים ולא מזכירים — מה תעשו לי, מה תעשו לי ? " ( 2013 ) . דמו את עצמכם שוב בבית הקולנוע, מוצפים בפליאה, במחשבות, ברגשות, בדילמות לנוכח סרטים דוגמת הדיקטטור הגדול של צ'פלין, גט של רונית אלקבץ וג'נגו ללא מעצורים של טרנטינו . ואפשר גם, כפי שגרין מבקשת מאיתנו בספר זה, "לראות תמונה אחר תמונה של נשים אוחזות בזרועותיהן בתינוקות מתים, כפי שפיקאסו מאלץ אותנו, מכריח אותנו להיות מודעים לפגם טרגי במארג החיים . אם אנחנו יודעים די כדי להפוך את הציורים האלה לאובייקטים של ההתנסות שלנו, ולחוות אותם כנגד הרקע של חיינו, סביר להניח שנרצה לחתור לעבר עולם טוב יותר, שבו לא יהיו עוד מלחמות הגורמות לנשים לבכות כך, ולא יהיו עוד פצצות שהורגות ילדים חפים מפשע" . אסור להתבלבל : הדמיון בשלושת מופעיו – כאמפתיה נרטיבית, כראייה חברתית - מעשית וכהתנסות יצירתית אומנותית – לא בא להחליף הרצאות מלומדות, הגות מוסרית ומעורבות חברתית . כפי שגרין כותבת
|
|